ביטול הגבלת חשבון בנק לפי סעיף 10 (א)(3) לחוק

באילו מקרים יש ללקוח יסוד סביר שהבנק צריך לכבד שיק שנמשך למרות שעל פניו אין בחשבון הבנק של הלקוח יתרה מספקת? זה בדיוק המקרה בו עוסק סעיף 10 (א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי שלפיו, על הלקוח להוכיח שהיה לו יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק וזאת בשל יתרה מספקת או מכוח הסכם בינו לבנק.

הלכה למעשה, סעיף 10 (א)(3) הנו אחד הסעיפים בהם נעשה שימוש נפוץ בעת הגשת ערעור על הגבלת חשבון בנק וכך גם היה במקרה שאותו נתאר ונסביר מיד, במסגרתו בית המשפט קיבל ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, שהוגש על ידי חברה שחשבונה בבנק הפועלים הוגבל בנימוק של היעדר כיסוי מספיק.

במקרה זה החברה הוכיחה בפני בית המשפט שהבנק נהג לכבד שיקים בזמן שהחשבון היה בחריגה וזאת בהסתמך על שיקים דחויים וכספים שהיא הפקידה בחשבון תוך מספר ימים לאחר מכן.

כך נקבע בתיק עש"א 48074-11-16 ע.ר. סאם הנדסה ובניין בע"מ נ' בנק הפועלים, שהתנהל בפני בית משפט השלום בנצרת.

הגבלת החשבון בגלל שיקים חוזרים והגשת ערעור

תיק זה עסק בחברה לבניין שניהלה את חשבון הבנק שלה בבנק הפועלים, בכפוף למסגרת אשראי שהוקצתה לחברה בסך של 100,000 ₪.  

בהתאם לשיטת עבודתה, נהגה החברה להפקיד בחשבון הבנק מעת לעת שיקים דחויים שהיא קיבלה מלקוחותיה עם סיום ביצוע העבודות שהיא סיפקה להם, וזאת בתנאים של שוטף + 60 או 90 יום.

במהלך חודש אוגוסט 2016 הוגבל חשבון הבנק של החברה לאחר שהבנק לא כיבד 10 שיקים שנמשכו מהחשבון בתקופה שבין אפריל-אוגוסט 2016, בשל א.כ.מ. כלומר "אין כיסוי מספיק".

החברה הגישה ערעור על הגבלת החשבון לפי סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי, שקובע כי "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו".

החברה טענה שהבנק הכיר היטב את שיטת קבלת התקבולים הדחויים של החברה מלקוחותיה וכי בינה לבין הבנק היה נוהג ממושך שהקים הסכם מכללא, לפיו בכל פעם שחשבון הבנק של החברה היה בחריגה, הבנק המשיך לכבד את השיקים שנמשכו מהחשבון חרף החריגה, וזאת באופן לפיו הבנק היה מגדיל את מסגרת האשראי באופן זמני, ואילו החברה היתה תמיד ממהרת להפקיד בחשבון תוך מספר ימים מזומנים ושיקים דחויים שהיא קיבלה מלקוחותיה כדי לכסות את החריגה והכל תוך תיאום עם הבנק.

להוכחת טענותיה, הציגה החברה את תדפיס פירוט התנועות בחשבון הבנק מחודש דצמבר 2015 ואילך.

לפיכך, טענה החברה, היה לה יסוד סביר להניח שהבנק ימשיך לכבד גם הפעם את השיקים שסורבו, אלא שהבנק משום מה הודיע לה לפתע שהוא מסרב להגדיל זמנית את מסגרת האשראי שלה, ועקב כך הוא סירב לכבד את השיקים וחשבונה הוגבל.

הבנק הכחיש את טענות החברה וטען שבינו לחברה לא היה שום נוהג או הסכם מכללא לפיהם הוא נהג תמיד לכבד שיקים גם כשהחשבון היה בחריגה.

לטענת הבנק גם אם הוא כיבד לעיתים שיקים של החברה כשהיתה חריגה בחשבון, אין בכך כדי ללמד על כך שהבנק התחייב תמיד לכבד שיקים נוספים או ליצור הסכם בין הצדדים, והוא אף הבהיר לחברה בשיחות רבות שהיא אינה רשאית להתנהל בחריגות בחשבונה וכי עליה לנהל תזרים מזומנים בשיקול דעת ובאחריות כנגד הכנסות בטוחות ולא כנגד תקבולים עתידיים שאינם ודאיים.

החברה הוכיחה שהיה יסוד סביר להניח שהבנק יכבד את השיקים

בית המשפט הבהיר שעל מנת לקבל את טענת החברה לפי סעיף 10(א)(3) לחוק, עליה להוכיח שהיה לה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק וזאת בשל יתרה מספקת או מכוח הסכם בינה לבנק.

לפי הפסיקה, המבחן לגבי אותו יסוד סביר של הלקוח הנו מבחן אובייקטיבי שמשולב עם היסוד הסובייקטיבי.

את הנחתו הסבירה של הלקוח יש לבחון מהמועד שבו ניתן להציג את השיק בפועל ועד לפירעונו בפועל, כך שמחובתו המתמשכת של הלקוח לדאוג לכך, שבכל זמן, מרגע מועד הפירעון בשיק ועד לפירעונו בפועל, יהא כיסוי לשיק.

עוד נקבע בפסיקה שלא די בכך שהיסוד הסביר של הלקוח יתבסס על תקווה, ציפייה, מחשבה או סברה, אלא עליו להצביע על חובה משפטית שחלה על הבנק לפרוע את השיקים שבמחלוקת.

בית המשפט קבע שבמקרה דנן, אכן עולה מתדפיס התנועות בחשבון הבנק שהציגה החברה שהבנק נהג להתיר לה להמשיך ולמשוך שיקים מהחשבון גם כשהוא היה בחריגה, ולכבד אותם לאחר מכן, תוך הגדלה זמנית של מסגרת האשראי וכאשר החברה דאגה תמיד לכסות משיכות אלו באמצעות הפקדת כספים ושיקים דחויים לאיזון החשבון.

אי לכך, היה לחברה יסוד סביר להניח ולהאמין, כי הבנק יכבד גם הפעם את השיקים שסורבו על ידו בדיעבד וזאת כמנהגו בעבר.

בית המשפט הדגיש שמתדפיס התנועות בחשבון הבנק עולה שהבנק נהג כך כדבר שבשיגרה ולא רק במקרים ספציפיים וחריגים בלבד, וכי הוא אף כיבד שיקים חרף החריגה מהמסגרת גם בתקופה שבה סורבו השיקים נשוא הערעור.

כלומר, המדובר בדפוס התנהגות מתמשך של הבנק, שהיה בו כדי ליצור בעיני החברה ציפייה מסחרית לגיטימית לפיה הבנק ימשיך ויפעל בדומה לנוהג שקיים ביניהם, וכך שלחברה היה אכן יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים.

יחד עם זאת, בית המשפט קבע שהבנק היה רשאי שלא לכבד 5 שיקים שנמשכו תוך הסתמכות על שיקים שהחברה קיבלה מלקוחה שלה, ואשר בוטלו בדיעבד על ידי אותה לקוחה עקב סכסוך שהתעורר ביניהם, דבר שיצר בעיה תזרימית בחשבון החברה.

בית המשפט דחה את טענת החברה לפיה קמה לה ההגנה לפיה השיקים חוללו באי פירעון בשל נסיבות שאינן בשליטתה ושלא תלויות בה, ושהיא לא היתה יכולה לצפותן בזמן שהיא משכה שיקים מחשבונה.

לדבריו, סכסוך העבודה שהתעורר בין החברה לאותה לקוחה אינו רלוונטי לעניין, מה גם שהחברה עצמה הודתה שהיא התאוששה במהרה מהמשבר הכספי אליו נקלעה אליו עקב ביטול התשלום.

לפיכך, בסיכומו של דבר השופט הורה על גריעת 9 שיקים ממניין השיקים שחזרו ללא כיסוי, דבר שהוביל להסרת המגבלה על חשבון הבנק של החברה, לאור החוק שקובע שהחשבון יוגבל רק לאחר אי כיבוד 10 שיקים לפחות.

קריאה נוספת: ביטול הגבלת חשבון בנק מטעמי צדק