שעבוד צף - מה קובע החוק?

השעבוד הצף (floating charge) נועד לאפשר לחברה לגייס אשראי כנגד העמדת נכסי החברה המלווה כבטוחה למלווה. עצם העמדת השעבוד אינה מונעת מהחברה המלווה להמשיך לסחור באותם נכסים משועבדים לרבות מכירתם או שעבודם בשעבוד קבוע.

במקרה זה ההתייחסות אינה לנכס מסוים וקבוע אלא למסגרת כללית של נכסים אשר משתנים בהתאם לפעילותה העסקית של החברה (מלאי הוא דוגמא טובה).

סעיף 1 לפקודת החברות מגדיר כך שעבוד צף: שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם;

כיצד הוא נערך ונקבע בפועל?

בשלב הראשון, עורכים את השעבוד באמצעות איגרת חוב עליה חותמים מנהלי החברה המשעבדים את הנכסים למלווה. כך יוצרים בטוחה המרחפת כענן מעל הנכסים המשועבדים. בטוחה זו אינה מגבילה את החברה מלסחור בנכסים המשועבדים לפי צרכיה העסקיים. בשלב השני, המלווה מגבש את השעבוד ואז אין החברה יכולה לעשות בנכסים כרצונה.

השעבוד מתגבש באחד משלושה מקרים: כאשר נוצרו נסיבות כפי שנקבעו בהסכם ההלוואה. כאשר נתמנה לחברה כונס נכסים על ידי בית-המשפט או על-ידי נושים, מכוח תנאי באיגרת החוב המסמיך אותו לעשות זאת; או כאשר החברה בהליכי פירוק.

השעבוד הצף נחשב כבטוחה נחותה לעומת השעבודים האחרים המוכרים כדוגמת אלה שמבסגרתם משעבדת החברה במסגרת שעבוד ספציפי נכסי מקרקעין ו/או מטלטלין.

כדי להגביר את יעילותו נוהגים מנפיקי איגרת החוב להוסיף תניה מגבילה האוסרת על החברה הלווה להתקשר עם צד שלישי לביצוע עסקאות על הנכסים המשועבדים, שלא במהלך עסקים רגיל, ללא הסכמת החברה המלווה, נותן האשראי - שזה הבנק בדרך כלל.

>>> הפורום לענייני פשיטת רגל <<<

תניה מגבילה מסוג זה מקנה לבעל השעבוד פיקוח ושליטה על היקף הנכסים שיעמדו לרשותו בעת גיבוש השעבוד הצף ומימושו.

יותר מכך, התניה המגבילה נועדה למנוע מצב שבו החברה הלווה תעניק זכות עדיפה לנושה אחר ובכך תרוקן מתוכן את השעבוד שניתן לטובת המלווה המדובר.

חשוב לזכור כי שעבודים (מכל סוג שהוא) על נכסי חברה רשומה מחוייבים בדיווח מיוחד לרשם החברות. על הדיווח לכלול גם תניות מגבילות במידה וקיימות לעניין העברת הזכויות בשעבוד לצד שלישי.

דיונים בעניין מהותו של שעבוד צף בפסיקת בית המשפט

כדי להמחיש את הנטען נסתייע בערעור של בנק לאומי לבית המשפט העליון (ע"א 10907/03) על פסיקת בית המשפט המחוזי ת.א. 1368/03.
 
יונית חברה לניהול בתי אבות בע"מ (להלן: יונית) הפעילה בית אבות פרטי בנתניה. משרד הבריאות נהג להפנות אל בית האבות קשישים סיעודיים ותשושי נפש שנזקקו לאשפוז. בתמורה, העביר משרד הבריאות ליונית תשלום חודשי.

הסכומים נקבעו לפי מספר המאושפזים המדווחים. בתחילת שנת 1998 ביקשה יונית להרחיב את בית האבות ולבנות בו אגף סיעודי נוסף. לצורך מימון הפרויקט העמיד לרשותה המערער, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) אשראי בסך 2,000,000 ₪ וכן אשראי שוטף נוסף בהיקף של מאות אלפי שקלים.

החזר הסכומים שניתנו ליונית באשראי כאמור הובטח, בין היתר, באיגרת חוב מיום 25.2.1998 (להלן: איגרת החוב) לפיה שעבדה יונית בשעבוד צף לטובת הבנק את מכלול נכסיה וזכויותיה, לרבות נכסים וזכויות שיוקנו לה בעתיד.

איגרת החוב כללה הגבלה על יכולתה של יונית לערוך עסקאות ברכוש המשועבד, שלא במהלך העסקים הרגיל, ללא הסכמתו של הבנק. השעבוד וכן ההגבלה הקבועה בו נרשמו כדין אצל רשם החברות.

יונית ביקשה להגדיל את סכום האשראי. הבנק הסכים בתנאי שיונית תעמיד לרשותו גם המחאה על דרך שעבוד, כך שכל הכספים שיגיעו ממשרד הבריאות ישועבדו לבנק. יונית חתמה על כתב ההמחאה. משרד הבריאות לא חתם למרות שהבנק העביר לחתימה. בשלב מסוים התברר שהמשרד לא היה מודע לכתב ההמחאה וזו הסיבה שהכספים לא הגיע לבנק המלווה.

ביום 16.10.2000 הגיש הבנק תביעה לבית-המשפט המחוזי נגד משרד הבריאות ונגד יונית ובה עתר לקבלת הכספים המגיעים ליונית מאת משרד הבריאות. תביעה זו התבססה בעיקרה על כתב-ההמחאה.

תוך כדי בירור התביעה נודע כי משרד הבריאות לא העביר את הכספים לבנק הואיל ויונית העבירה את כל הזכויות להפעלת בית האבות אל המשיבה, יונית סיעוד 2000 בע"מ (להלן: יונית 2000). בעלי המניות ביונית 2000 היו רויטל לוי, בתו של שלום לוי (להלן: לוי) שהיה בעל השליטה ביונית, וכן דב פינקל (להלן: פינקל) שהשקיע ביונית סכומים ניכרים.

הבנק עידכן את התביעה והוסיף לטעון כי העברת הזכויות מיונית ליונית 2000 נוגדת את תנאי איגרת החוב וכי יש לראותה כהעברה הכפופה לזכויות הבנק מכוח השעבוד הצף על נכסי יונית. עוד טען הבנק כי העברת הזכויות ליונית 2000 מהווה הברחת נכסים וכי גם מטעם זה אין לה תוקף.

בפסק-דינו מיום 14.11.2003 דחה בית-המשפט המחוזי את תביעת הבנק בקובעו שהסכם ההמחאה בין יונית לבין הבנק לא נשתכלל ועל כן והשעבוד הצף לא נתגבש ולכן, לא קמה לבנק הזכות לקבלת הכספים שהגיעו ליונית ממשרד הבריאות.

הבנק ערער לעליון על פסיקת המחוזי. הערעור התקבל ובית המשפט פסק כי העברה גורפת זו של כלל הנכסים והזכויות, אינה יכולה להיחשב כמכירה במהלך העסקים הרגיל ומשמעותה אינה אלא ריקון "יונית" מתוכן והפסקת פעילותה העסקית בבית האבות.

איגרת החוב וכן התניה המגבילה נרשמו כדין אצל רשם החברות. די בכך על מנת לקבוע כי זכותה של המשיבה יונית 2000 בנכסים שהעבירה אליה המשיבה יונית, כפופה לשעבוד הצף הרשום לטובת המערער מכוח איגרת החוב.

ליחצו כאן לפניה וקבלת יעוץ משפטי אישי מעורך דין מנוסה