חתימת דירקטור על תצהיר בחוסר תום לב בעת פירוק

בפסיקה נדונו לא פעם שאלות שונות אשר נוגעות לאופן לפיו ניתן להטיל אחריות אישית על דירקטורים לגבי חובות חברה שהם מונו לגביה.

במסגרת הליך ת"א 53964-04-15 מרים אנגל נ' רחל ישי אשר התנהל בפני בית משפט השלום בחיפה, נדונה השאלה האם ניתן לחייב באופן אישי דירקטור אשר חתם בחוסר תום לב או ברשלנות על תצהיר פירעון במסגרת הליך פירוק חברה מרצון.

בית המשפט ציין כי סוגיה זו לא הוסדרה במפורש בחוק וטרם נדונה בפסיקה. יחד עם זאת, אין בכך כדי למנוע הטלת אחריות אישית על דירקטור שפעל בהיעדר תום לב וברשלנות בחתימתו על תצהיר פירעון.

בספרות המקצועית אף צויין שדירקטור שהגיש תצהיר בלתי נכון מתוך רשלנות יכול שייתבע ברשלנות מכוח דיני הנזיקין בגין הפרת חובת הזהירות וכי דירקטורים שמתעלמים מנושים צפויים של החברה בעת חתימתם על תצהירי הפירעון עלולים להימצא אחראים לכך.

בהתאם לכך הוטלה חבות אישית על הדירקטורים שנדונו במסגרת תיק זה ועל כך נסביר בהרחבה בסקירה החשובה שלפניך.

נסיבות תיק זה עסקו בעובדת לשעבר של חברה שהגישה בשנת 2007 תביעה בבית הדין לעבודה כנגד החברה לקבלת פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות בסך של 158,000 ₪. 

בחודש אוקטובר 2009 ועוד לפני שניתן פסק הדין בתביעת הפיצויים, החליטה החברה להיכנס להליך של פירוק מרצון.

במסגרת הליך זה, חתמו 3 דירקטורים של החברה על תצהירי פירעון בדבר יכולת החברה לפרוע את חובותיה הקיימים תוך 12 חודשים ממועד חתימת התצהירים. בנוסף, הגישה מפרקת החברה בקשה לעכב את הדיון בתביעת הפיצויים, אולם זו נדחתה על ידי בית הדין לעבודה.

במאי 2010 ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים של העובדת, שחייב את החברה לשלם לה סך כולל של כ-78,000 ₪, ברם החברה לא שילמה לה סכום זה. ביולי 2010 החברה נרשמה ברשם החברות כמחוסלת.

תביעתה של העובדת לקבל הביטוח הלאומי את סכום פסק הדין נדחתה על ידו בתחילת שנת 2015 מאחר ופירוק החברה היה מרצון. לפיכך, באפריל 2015 העובדת הגישה את התביעה כנגד הדירקטורים של החברה בבקשה לחייבם בפירעון סכום פסק הדין.

טענות העובדת בתביעה

העובדת התובעת טענה שהדירקטורים הנתבעים חתמו בחוסר תום לב וברשלנות על תצהיר הפרעון של החברה משום שהם ידעו שהחברה איננה סולבנטית וכי היא לא תוכל לקיים את פסק הדין.

עוד טענה התובעת שאין זה משנה שפסק הדין ניתן לאחר חתימת תצהירי הפירעון, שכן זכויותיה בהתאם לפסק הדין מעוגנים בדיני העובדה וחוזי העבודה ולכל היותר פסק הדין רק הכריז על קיומם.

כתוצאה מכך נבצר ממנה לגבות את פסק הדין מהחברה טרם חיסולה.

טענות הדירקטורים בחברה

הדירקטורים הנתבעים טענו שההחלטה לפרק את החברה התקבלה עקב ירידה מתמשכת ברווחיות החברה, כך שהיה חשש שאם החברה תמשיך לפעול, היא לא תהיה סולבנטית.

בנסיבות העניין, הוחלט על פירוק החברה מרצון, כאשר במועד קבלת ההחלטה, החברה עדין יכלה לפרוע את התחייבויותיה.

עוד טענו הדירקטורים שעד למתן פסק הדין החברה לא הכירה בדרישות העובדת ולפיכך תצהירי הפירעון אינם חלים על פסק הדין. מנגד, החברה סילקה את חובותיה לספקים השונים אף בהיעדר פסק דין שניתן לזכותם.

הכרעת בית המשפט לגבי אחריותו של דירקטור בחברה

בית המשפט ציין שהנחת היסוד של הליך פירוק חברה מרצון הנה שהחברה כשירת פירעון ותוכל לעמוד במלוא התחייבויותיה כלפי הגורמים השונים.

את תצהיר הפירעון יש לערוך בהתאם לסעיף 322 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג – 1983, אשר קובע כי על הדירקטורים לחתום על תצהיר זה לאחר שהם בדקו היטב את מצב עסקי החברה ובאו לכלל דיעה שיש בידיה לשלם את חובותיה במלואם תוך 12 חודשים לאחר תחילת פירוקה.

במקרה דנן הדירקטורים הצהירו בתצהירי הפרעון שלהם שהחברה "החברה מסוגלת לשלם כל חובותיה הקיימים היום בתוך 12 חודשים מתאריך תצהירי זה, ללא כל תנאי".  

כלומר, נוסח תצהיר הפירעון כולל סייג שאינו מופיע בסעיף 322 לפקודת החברות, לפיו ההצהרה בדבר יכולת החברה לפרוע את חובותיה מוגבל לחובות ''הקיימים היום'' בלבד.

אולם, החברה אינה יכולה ליהנות משני העולמות, כאשר מחד גיסא היא בוחרת שהפירוק יהיה פירוק מרצון שנעשה בשליטת בעלי מניותיה ומאידך גיסא, היא מסייגת את תצהירי הפירעון אך ורק לחובות ''הקיימים היום'' וזאת בניגוד לנוסח הקבוע בסע' 322 לפקודת החברות.

מנוסח סעיף 322 לפקודת החברות עולה שתצהיר פירעון צריך להינתן על סמך בדיקת מצב עסקי החברה, אשר מן הסתם אמורה לכלול לא רק התחייבויות וזכויות קיימות במועד הבדיקה, אלא גם כן חובות וזכויות שטרם התגבשו באותו מועד, אף כי קיימת אינדיקציה לקיומם.

ודוק, פסק דין הצפוי להינתן בתביעה כספית המתנהלת נגד החברה, בהחלט עלול להשפיע על מצב עסקיה, ולפיכך הוא מהווה חלק ממסד הנתונים שיש להתחשב בהם במתן תצהיר הפירעון.

בנוסף, חזקה היא כי המחוקק אינו שופך את מילותיו לריק ומשמצא להשתמש בנוסח סע' 322 לפקודה במונח "חובותיה במלואם" מבלי לסייג זאת בביטוי כגון "חובות שהתגבשו" או בביטוי דומה אחר, אזי אין כל מקום לקרוא לתוך נוסח החוק ביטויים שאין בו ובכך להגביל באופן מלאכותי את תחולתו ולעוות את פרשנותו, כפי שלמעשה הדירקטורים מבקשים לעשות, מה גם שמתן פסק הדין היה צפוי להינתן זמן קצר לאחר מכן.

בהתאם לכך נקבע שתצהירי הפירעון של הדירקטורים חלים גם על פסק הדין וזאת למרות שהוא ניתן רק לאחר חתימתם עליו, וכי הדירקטורים נושאים אישית באחריות לפסק הדין, מאחר שהם חתמו בחוסר תום לב וברשלנות על תצהירי הפירעון של החברה, מאחר שבאותה עת הם היו מודעים לתביעת הפיצויים של העובדת ועל הסתמכותה על תצהירים אלו.

קראו עוד בנושא: על עבירות של דירקטורים ומנהלים בעת פירוק חברה