מתי יפסוק בית המשפט בניגוד לעקרון השוויון?

הכלל קובע כי אופן חלוקת כספי קופת פשיטת הרגל מבוסס על שני עקרונות: עקרון העדיפות ועקרון השוויון.

עקרון העדיפות קובע כי הנושים נחלקים לקבוצות בעלות רמות עדיפות שונות, וכי אין לחלק כספים לקבוצה מסויימת לפני שהקבוצה הקודמת לה ברמת העדיפות קיבלה את מלוא חובותיה.

עקרון השוויון בין נושי החייב קובע כי חלוקת הכספים לגבי הנושים שנמצאים בתוך אותה קטגוריה ורמת עדיפות, תתבצע באופן שיוויוני ביניהם, ובאופן יחסי לשיעור החובות שלהם מתוך כלל החובות באותה דרגה.

כלומר, נושי החייב שהינם באותה דרגת נשייה יהיו זכאים לפירעון חובם בשיעור שווה ובאופן יחסי בהתאם לגובה החוב כמות שהוכר בתביעתם, pro rata, ובהיעדר העדפת חוב אחד על פני משנהו. בהתאם לכלל זה, ככל שמדובר בנושה בעל חוב גדול יותר יחסית, כך גם יגדל חלקו בנכסי החייב ולהיפך.

עיקרון זה מעוגן בסעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אשר כותרתו הנה שוויון בתשלום חובות, ואשר קובע כך: "תביעות שהוכרו לפי פקודה זו, ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה".

מקורו של עקרון השוויון נגזר מאופיין הקולקטיבי של הליכי גביית החובות במסגרת הליכי פשיטת הרגל. כלומר, המדובר בהליך גבייה אחיד, שבו כל נושי החייב שווים בפירעון חובם כקבוע בדין, ומשכך הם מנועים מנקיטת הליכי גבייה פרטניים.

כך נקבע בין השאר במסגרתו של הליך ע"א 2146/06  ברק נ' עו"ד אבוקרט.

במסגרת הליך פש"ר 2196/08 ד.ב. נ' הכנ"ר ובנק איגוד קבע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין, חריג תקדימי לכלל זה.

לפי פסק הדין ניתן לסטות מכלל השוויון כאשר מדובר בנושים בעלי זכויות נשיה מדרגה זהה, באופן לפיו סכום נשייתו של אחד מהם גדול באופן מהותי משל הנושה השני, אולם הנושה הראשון לא פעל דיו לגביית החוב, בעוד הנושה השני הוא שיזם את הליכי פשיטת הרגל ופעל לאיתור נכסיו של החייב, ובכך השיא את קופת פשיטת הרגל.

בנסיבות אותו תיק דובר על פושט רגל אשר היו לו 3 תביעות חוב: סך של כ-2,000,000 ש"ח לבנק איגוד, סך של כ-200,000 ₪ למבקשת, וסך של כ-60,000 ₪ לבנק הפועלים.

בנק איגוד פתח תיק הוצאה לפועל כנגד החייב אך המבקשת היא שיזמה את הליכי פשיטת הרגל של החייב.

בנוסף, המבקשת עתרה למתן צו מניעה זמני על זכויות החייב בדירה, לאחר שנודע לה שהחייב העביר את חלקו בדירה ללא תמורה לאשתו. לשם כך, המבקשת שכרה חוקרים פרטיים שאיתרו את דירתו של החייב, והוציאה כספים רבים לצורך מימונם. לעומת זאת, הבנק לא טרח אף להטיל עיקול על זכויות החייב בדירה, אשר היה מונע את העברת הזכויות הנ"ל.

בעקבות זאת, בוטלה ההעברה הנ"ל ובית המשפט אישר את מימוש הדירה. תמורת זכויותיו של החייב בדירה בסך של כ-436,449 ₪ הועברה לקופת פשיטת הרגל של החייב.

בהמשך ההליכים ביטל בית המשפט את הליך פשיטת הרגל של החייב, מאחר שהוא הפר את דרישותיו וניצל אותו לרעה.

בעקבות זאת הציג הנאמן טבלת דיבידנד, אשר חילקה את הדיבידנד לנושים בהתאם לכלל השיוויון, ולפי חלקם היחסי של חובותיהם: דיבידנד בסך 324,900 ₪ לבנק, דיבידנד בסך 31,943 ₪ למבקשת, ודיבידנד בסך 9,114 ₪ לבנק הפועלים.

אולם, בית המשפט פסק שיש לתגמל את המבקשת בסכום נוסף בשל מאמציה להשאת קופת פשיטת הרגל וזאת בהסתמך על הטעמים הבאים.

ראשית, בית המשפט קבע כי עקרון השיוויון הנו עקרון חשוב, אולם בפועל נושים רבים נמנעים מלמצות את הליכי הגבייה, מאחר שכל כל אחד מהם סומך על כך שהנושים האחרים יפעלו בעניין זה, באופן שיקדם גם אותו.

תופעה זו מעוררת את בעיית הטרמפיסט, לפיה נושים מסויימים נהנים מהגדלת מסת הנשייה על ידי נושים אחרים, מבלי לקחת חלק בנטל.

שנית, בית המשפט קבע כי הבנק הפר את חובותיו כנושה מקצועי, שעליו מוטלות חובות מוגברות של בירור, התחקות, שמירה ומימוש נכסי חייבים, שכן הבנק מצויד בידע ובכלים הדרושים לכך והדבר מהווה חלק משגרת עבודתו.

שלישית, בית המשפט ביסס את החלטתו גם על יצירת אנלוגיה לסעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל, אשר קובע כי  כאשר זוכים שונים פועלים לגביית חובם מאותו חייב, אזי כל סכום שהתקבל עקב פעולות שנקט זוכה מסויים יחולק לו בראשונה, באופן יחסי לגובה חובותיו הפסוקים, ויתרת הכספים תחולק בין יתר הנושים.

רביעית, בית המשפט ביסס את החלטתו גם על סמכותו הכללית של בית המשפט של פשיטת הרגל בעשיית צדק, וזאת מכח סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קובע כך:

"בית משפט מחוזי יהא מוסמך, בכפוף להוראות פקודה זו, להחליט בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בענין פשיטת רגל שלפניו, או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון".

במסגרת הליך ע"א 3756/92 רפאל מנס נ' הכנ"ר קבע ביהמ"ש העליון כי סעיף 178 הנו סעיף סל, המקנה לבית המשפט סמכות רחבה ביותר של מעורבות בהליכי פשיטת רגל, לרבות מטעמי צדק.

מטרת הסעיף הנה  להבטיח שבית המשפט לא ימצא עצמו חסר סמכות במקום שהצדק דורש את מעורבותו. נקודת המוצא היא שיש להעניק לבית המשפט סמכויות רחבות ביותר, שתאפשרנה לו לשמור על הליכים תקינים, הוגנים וצודקים, תוך הבטחת איזון בין האינטרסים של כל המעורבים.

לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי ההחלטה לתגמל את המבקשת בגין פועלה להשאת קופת פשיטת הרגל הנה ראויה לא רק בגלל שהיא מתמרצת נושים לפעול לגביית חובם, אלא גם בגלל שהיא צודקת והוגנת, מאחר שהבנק נמנע מלפעול לגביית חובו מהחייב, למרות שהנו נושה משמעותי.

כאשר בית המשפט נדרש לקבוע את סכום התגמול שיש לתת לנושה שהשיא את קופת פשיטת הרגל, עליו להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

• היקף העבודה שהושקעה על ידי הנושה להשאת הקופה
• המאמץ שנדרש על ידו לשם כך
• הסכום שנזקף לקופת הנושים בזכות פועלו
• שיעור הסכום האמור מכלל מסת הסכום שעומד לחלוקה
• מהות הנושים האחרים
• האם נושים אחרים פעלו להשאת קופת הנשייה וככל שלא - מדוע
• פועלו של בעל התפקיד ככל שמונה כזה אם פעל

בהתאם לקריטריונים הללו, קבע בית המשפט שיש לפסוק תגמול למבקשת על הצד הגבוה, וזאת בשיעור של 70% על סכום הדיבידנד שישולם לה, בתוספת החזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

לשם כך התחשב בית המשפט בתרומתה המשמעותית של המבקשת לקופת הנשייה, שכן ללא יוזמתה יש להניח שהנושים לא היו מקבלים כלל דיבידנדים.

מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהמבקשת הינה נושה בלתי מקצועית, ולפיכך לא היה מצופה ממונה לפעול כפי שנהגה כדי למנוע את הברחת הדירה על ידי החייב, בעוד הבנק, שהינו נושה מקצועי, לא טרח לעשות דבר לגבי הדירה.

שאלות? חייג/י לשיחה אישית עם עורך דין: 072-334-1001