פסק הדין נגד החייב בוטל?

כידוע, הליכי ההוצאה לפועל משמשים לאכיפת וגביית פסקי דין, שיקים ושטרות אחרים.

אולם, מה קורה כאשר מי שזכה בפסק דין מתחיל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לביצועו, גובה כספים מהחייב, אלא שאז פסק הדין בוטל או שונה בעקבות ערעור שהגיש החייב עליו?

במקרה כזה, חל סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, אשר קובע כך:

"(א) בוטל פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע, ואם שונה פסק הדין רשאי הוא לצוות על תיקון המצב לפי השינוי, אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל החייב לבקש החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו.

(ב) צו שניתן לפי סעיף קטן (א) ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

(ג) אין בסעיף זה כדי לגרוע מכל סעד לפי דין אחר".
 
כלומר סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל יוצר מנגנון של החזרת המצב לקדמותו במקרה כזה. על מנת להפעיל סעיף זה, על החייב להגיש בקשה מתאימה בפני רשם ההוצאה לפועל, על מנת שיורה כך.

במידה ופסק הדין בוטל – רשם ההוצאה לפועל יתן צו בדבר החזרת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני שבוצע פסק הדין.

במידה ופסק הדין שונה – רשם ההוצאה לפועל יתן צו בדבר תיקון המצב לפי השינוי שנעשה בפסק הדין.

יחד עם זאת, כאשר מדובר בנכס שכבר נמכר והועבר לצד ג' במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, לא יוכל החייב לבקש את החזרתו בעין, אלא רק את קבלת הסכום שהתקבל ממכירתו.

סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל קובע כאמור מפורשות כיצד יש לנהוג בכספים שנגבו מהחייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק דין אשר בוטל או שונה לאחר מכן.

לפיכך התעוררה השאלה כיצד יש לנהוג לגבי כספים שנגבו מהחייב שלא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

האם סעיף 18 יחול גם עליהם, באופן לפיו רשם ההוצאה לפועל יכול להורות על מתן צו אשר מחייב את הזוכה להשיב לחייב גם כספים אלו?

עמדת בית המשפט ויישום סעיף 18 לחוק ההוצל"פ

במסגרת הליך ע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, קבע ביהמ"ש העליון לראשונה כי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל אינו חל גם על כספים שנגבו שלא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מאחר שהוא אינו מקנה לראש ההוצאה לפועל סמכות לפעול גם לגבי כספים אלו.

לפיכך, המסלול היחיד הפתוח בפני חייב שמעוניין לקבל בחזרה כספים ששילם לזוכה שלא במסגרת הליכי הוצאה לפועל, הינו באמצעות הגשת תובענה חדשה נגד הזוכה להשבת הסכום ששולם לו, או להשבת המצב לקדמותו בדרך אחרת כאשר לא מדובר בחיוב כספי.

ביהמ"ש העליון הבהיר שפסק דין שמבטל פסק דין קודם איננו קובע את סכום ההשבה, אלא רק מצהיר על קיום זכות להשבה של מה ששולם או קוים לפי פסק הדין המבוטל.

בהעניקו סעד הצהרתי גרידא, אין פסק הדין המאוחר ניתן להוצאה לפועל, והדרך הרגילה הפתוחה בפני הזוכה לפיו, למימוש הזכות המוצהרת בו, היא בהגשת תובענה להשבה.

קביעת שיעור ההשבה תלויה, בין השאר, בגובה הסכומים ששולמו לפי פסק הדין המבוטל ובמועדי תשלומם. נתונים אלה עשויים לעורר מחלוקת בין בעלי הדין וקביעתם הינה נושא להכרעה שיפוטית, החורגת מגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל.

מנקודת מבט זו, הוראת סעיף 18(א) לחוק אינה מחדשת דבר. היא לא נועדה להקנות לראש ההוצאה לפועל סמכות, שאינה חלק מסמכותו הכללית, להכריע בתובענות להשבה, אלא אך להקל עם חייב, שקודם לביטולו של פסק הדין המקורי, קיים את חיובו לפיו במסגרת הליך שנקט הזוכה לביצועו.

טעמה של הקלה זו נובע רק מכך, שביחס לתוצאות הביטול של חיוב שבוצע במסגרת ההוצאה לפועל, הנתונים הנדרשים לקביעת שיעור ההשבה, בדבר גובה הסכומים ששולמו לפי פסק הדין המבוטל, מועדי תשלומם וכיו"ב, מהווים חלק מהליך הביצוע, וניתנים בנקל לבירור ולקביעה.

ביהמ"ש העליון חזר על הלכה זו גם במסגרת פסקי דין שניתנו על ידו לאחר מכן, ולרבות במסגרת הליך רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, והליך רע"א 4148/05 מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נ' עבלא לוטפי בולוס.

במסגרת הליך בר"ע (ת"א) 1664/06 צבי פרידנברג ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון, חזר והבהיר ביהמ"ש המחוזי בת"א כי הלכה זו מבוססת על כך בכך שהסמכות הנתונה לראש ההוצאה לפועל בסעיף 18 לחוק הינה סמכות מינהלית בלבד, בעוד שהשבה של כספים שנגבו מחוץ להליכי ההוצאה לפועל לפועל מצריכה סמכות שיפוטית, וזו לא נמסרה במפורש בדין לראש ההוצאה לפועל.

לפיכך, תרופתו של החייב איננה בפניה לראש ההוצאה לפועל להשבת סכומי הכסף, אלא בהגשת הליך מתאים לבית המשפט המוסמך.

עוד נקבע במסגרת הליך בר"ע (ת"א) 1826/07 גולדברג נ' בנק מזרחי-טפחות כי סמכות ראש ההוצאה לפועל להורות על השבת הכספים נתונה לשיקול דעתו, כך שלא בכל מקרה של ביטול פסק דין ידרש ראש ההוצאה לפועל לצוות על החזרת המצב לקדמותו.

יחד עם זאת, ככלל, הפעלת שיקול הדעת של ראש ההוצאה לפועל לסרב לבקשת חייב להשיב את המצב לקדמותו, צריכה להעשות במשורה.

שיקול דעת כזה נמצא מוצדק במקרים בהם פסק הדין בוטל בנסיבות בהן הדיון הוחזר לשם תיקון פגם טכני/דיוני, כגון השלמת עדות, שמיעת סיכומים, הוספת מסמך, עריכת חישוב נוסף או כשניתן בינתיים פסק דין זהה לפסק הדין שבוטל.

לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!