נכסי קופת הנשייה הנם נכסי החייב אשר עומדים לפירעון חובותיו במסגרת הליכי חדלות הפירעון שלו.
ככלל, על מנת לפרוע את חובותיו של החייב באמצעות נכסים אלו, יש לבצע שורה של פעולות: לכנס את הנכסים, לנהלם, לממשם ולבסוף לחלק את תמורתם בין הנושים השונים לשם פירעון החובות, וזאת לפי סדר פירעון החובות, ובהתאם לאופן חלוקת התמורה.
הגורם שאחראי לביצוע כל הפעולות הללו הנו הנאמן ליישום הליכי חדלות פירעון, אשר ממונה על ידי בית המשפט כבר עם מתן הצו לפתיחת ההליכים.
מאמר זה ידון באופן מימוש נכסי קופת הנשיה, כלומר, אופן מכירת נכסי קופת הנשייה, וזאת כאמור בסעיפים 227–229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018.
סעיף 227 לחוק קובע כי עם מתן הצו לפתיחת הליכים לגבי חייב יחיד, או עם מתן צו לפתיחת הליכים לגבי חייב שהנו תאגיד באופן לפיו בית המשפט הורה גם על פירוקו, על הנאמן לפעול למימוש נכסי קופת הנשייה באופן שישיא את ערכם.
שר המשפטים רשאי לקבוע הוראות לעניין הדרכים למימוש נכסי קופת הנשייה וזאת בכפוף לאישור ועדת החוקה של הכנסת.
במידה שבית המשפט אישר לגבי התאגיד תוכנית לשיקומו הכלכלי אשר כוללת גם מצריך מימוש חלק מנכסיו, אזי מימוש אותם נכסים יתבצע בהתאם להוראות התכנית.
ככלל, כדי לממש את נכסי קופת הנשייה אין צורך באישור בית המשפט. יחד עם זאת, על מנת למנוע פגיעה יתר על המידה בחייב, קובע החוק הסדרים מיוחדים לגבי מימוש כספי קופת גמל וכן לגבי מימוש בית מגורים של חייב יחיד, באופן לפיו שניהם כפופים לאישור בית המשפט וזאת כפי שנסביר בהרחבה בסקירה שלפניך.
כאשר מדובר במשיכת כספים של חייב יחיד מקופת גמל יש לפעול בהתאם להסדר המיוחד בעניין זה שקבוע בסעיף 228 לחוק חדלות פירעון, אשר נועד להחליף את סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל.
סעיף 228 לחוק קובע שיש לקבל את אישור בית המשפט לצורך משיכת כספים של חייב יחיד מקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 וכי בית המשפט רשאי להורות על משיכת כספים אלו באופן מלא או חלקי, אך בכל מקרה למעט לגבי משיכת כספים שמיועדים למטרת קצבה שטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה.
קופת גמל הנה חיסכון ארוך טווח שנועד להבטיח את ביטחונו הכלכלי של החוסך בתקופות קשות או לאחר פרישתו משוק העבודה.
לפיכך, ההסדר מיוחד לגבי משיכת כספי קופת גמל של חייב, אשר קובע כי יש צורך באישור בית המשפט לשם ביצוע משיכה זו, נועד למנוע מצב בו המשיכה עלולה להוביל לפגיעה בלתי הפיכה בערכם.
בנוסף, קובע הסדר זה כי אין למשוך כספי קופת גמל שמיועדים לתשלום קצבה ליחיד ושטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, אף זאת כדי שלא לפגוע בחייב יתר על המידה.
עוד בנושא: פסיקה מנחה בעניין מימוש כספי קופת גמל של חייב/ת
כאשר מדובר במימוש בית מגורים של החייב יש לפעול בהתאם להסדר המיוחד בעניין זה שקבוע בסעיף 229 לחוק חדלות פירעון, אשר נועד להחליף את סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל.
סעיף 229 לחוק קובע כי יש לקבל את אישור בית המשפט למימוש בית מגורים של החייב וכי בית המשפט רשאי לאשר מימוש זה רק לאחר שהוא שוכנע שלחייב ולבני משפחתו הוצע מקום מגורים סביר או שהועמד לרשותם דיור חלופי וזאת על מנת להבטיח שהחייב ובני ביתו לא ייוותרו בלא קורת גג.
יחד עם זאת, כאשר מדובר במימוש בית מגורים שיש עליו משכנתא / משכון, לא יחול סעיף 229 לחוק על מימוש זה, כי אם הוראות החוק שחלות על חובות מובטחים כאמור בחלק ד', סימן א', פרק ו' של החוק החדש, כאשר לעניין מתן סידור חלופי, יחול סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל בשינויים המחויבים. כך קובע סעיף 229(ז) לחוק.
מנגד, סעיף 229 לחוק יחול גם על מימוש בית מגורים של חייב שהנו דייר מוגן וזאת בשונה מהמצב הקודם, אשר החיל על מימוש זה את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ]נוסח משולב], תשל"ב-1972, שהעניק לדייר המוגן הגנה רחבה יותר מסעיף 229, מאחר והוא קבע שהדייר המוגן יהיה גם הדייר של הבעלים החדש שרכש את הנכס, וזאת למשך כל שארית חייו.
כך קובע סעיף 229(ו) לחוק, אשר החליף את סעיף 86א(ג) לפקודת פשיטת הרגל שקבע הסדר הפוך, ולפיו מימוש בית מגורים של דייר מוגן ייעשה בהתאם לחוק הגנת הדייר כלומר, באופן לפיו הנכס ימכר בכפוף לזכותו של החייב ושאר בעלי הנכס שהנם דיירים מוגנים להמשיך לגור בנכס עד לסוף חייהם.
ההסדר החדש נועד לתקן מצב שנוצר כתוצאה מהמצב החוקי הקודם, שחייב לממש נכס של חייב שהנו דייר מוגן בכפוף לזכותו של החייב להמשיך ולהתגורר בנכס עד לסוף חייו.
מטבע הדברים, מכירת בית המגורים של החייב בכפוף לזכותו של החייב להמשיך ולגור בו עד לסוף חייו, מורידה את מחירו של הנכס באופן משמעותי, מאחר והיא מונעת ממי שרוכש את הנכס את הזכות להשתמש בנכס עד לסוף חייו של החייב.
במידה והנכס שייך כולו לחייב, אזי מכירתו לצד שלישי תהיה במחיר שהינו כשליש ממחירו הרגיל בשוק החופשי, מה שכמעט ולא קרה בפועל.
במידה והחייב חולק את הבעלות בדירה עם עוד שותף / בן זוג בנכס, ניתן לנסות למכור לאותו שותף את חלקו של החייב בנכס וזאת בשווי של שישית משוויו בשוק החופשי, שכן מדובר בחצי מדירה ששווה כולה שליש מהמחיר הרגיל בשוק החופשי.
בפועל, לא פעם הנושים גם התפשרו על פחות מסכום זה במידה ולבן הזוג לא היה אף את היכולת לממן שישית ממחיר הדירה.
הבנקים שמעניקים הלוואות משכנתא נוהגים להתגונן מפני מצב כזה באמצעות הכללת סעיף במסגרת הסכמי המשכנתא לפיו הלווה מוותר על הגנת חוק הדייר במקרה של מימוש המשכנתא.
מאידך, נושים רגילים שאין להם משכנתא על בית מגורים של חייב שהנו דייר מוגן, וממילא גם אין להם הסכם שכולל סעיף בדבר ויתור של החייב על הגנת חוק הדייר, אין את האפשרות להתגונן באמצעות סעיף כזה, דבר שצימצם מאד את יכולתם להיפרע מהנכס וזאת גם כאשר מדובר היה בנכס בעל ערך רב.
כדי למנוע מצב זה, ניסו בתי המשפט לצמצם את תחולת חוק הגנת הדייר, כך שהיא למשל תחול רק כאשר הדירה רשומה בטאבו על שם שני בני הזוג, ולא רק על שם אחד מהם. אולם, כעת, חוק חדלות הפירעון החדש תיקן מצב זה באופן לפיו הוא מחיל את סעיף 229 לחוק גם על בתי מגורים של חייבים שהנם דיירים מוגנים.
סעיף 229(א) לחוק קובע את העיקרון הכללי לפיו כאשר נכסי קופת הנשייה של חייב יחיד כוללים נכס מקרקעין שמשמש כולו או חלקו למגורי החייב, יש לממש את הזכות בנכס זה באישור בית המשפט.
בית המשפט רשאי להורות על מימוש בית המגורים רק לאחר שהוא קיים דיון בעניין זה ונתן לחייב ולנושים הזדמנות להשמיע את טענותיהם, כאמור בסעיף 229(ב) לחוק וכן רק בתנאי שהתקיימו כל התנאים אשר מצויינים בסעיף 229(ג) לחוק וזאת כמפורט להלן:
התועלת שתצמח לנושים ממכירת בית המגורים גוברת על הנזק שייגרם לחייב כתוצאה מכך, בהתחשב בין השאר, בגילם של היחיד ובני משפחתו הגרים עמו ובנסיבותיהם האישיות, ובכלל זה מצבם הבריאותי.
אין אפשרות סבירה לפרוע את חובותיו הכספיים בדרך אחרת שפגיעתה בחייב תהיה פחותה מאשר מכירת בית המגורים שלו.
לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו יהיה מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם, או שהועמד לרשותם סידור חלופי של מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם.
תקופת הסידור החילופי תיקבע בהתאם לשיקולים שמופיעים בסעיפים 229(ד) ו-229(ה) לחוק.
סעיף 229(ד)לחוק קובע שתקופת הסידור החילופי תיקבע בהתאם לשאלה האם נחה דעתו של בית המשפט כך שהוא שוכנע שלחייב תהיה יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות הפירעון וזאת בין באמצעות יכולת השתכרותו העתידית ובין באמצעות הכנסה או זכויות אחרות.
לגבי קביעת יכולת השתכרותו העתידית של החייב, קובע סעיף 220(ה)(2) לחוק שעל בית המשפט להביא בחשבון לעניין זה, בין השאר, את גילו של החייב וקרבתו לגיל פרישה.
במידה ובית המשפט שוכנע שלחייב יש יכולת לממן מקום מגורים סביר כאמור, התקופה תיקבע ל-4 שנים, אם כי בית המשפט רשאי לקבוע תקופה קצרה או ארוכה יותר אם הוא מצא שיש הצדקה לכך, בין השאר על יסוד השיקולים שמפורטים בסעיף 229(ה) לחוק.
במידה ובית המשפט לא שוכנע שלחייב יש יכולת לממן מקום מגורים סביר כאמור, התקופה תיקבע לפי קביעת בית המשפט, שאף רשאי לקבוע שתקופת הסידור החלופי תהיה לכל ימי חייו של החייב.
סעיף 229(ה) לחוק קובע שבבוא בית המשפט לקבוע את תקופת הסידור החלופי לפי סעיף 229(ד) לחוק, עליו לשקול, בין השאר, גם את השיקולים הבאים:
לקריאה נוספת בנושא: פירעון חובות מובטחים לפי חוק חדלות פירעון
