חלק ד' של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 עוסק בנושא הנשיה ואופן פרעון חובותיו של החייב, וזאת הן לגבי יחיד, והן לגבי תאגיד.
עם מתן הצו לפתיחת הליכים לגבי החייב, יש לקבוע תחילה מהם כלל חובותיו של החייב וזאת כדי שיהיה אפשר לפרוע אותם מנכסי קופת הנשייה בדרך שוויונית ובהתאם לסדר הפירעון.
לשם כך נדרש מנגנון יעיל שיאפשר הכרעה בכל תביעות החוב של הנושים בצורה מרוכזת. לפיכך, הפרק הראשון של חלק הנשיה עוסק בתביעות החוב, באופן הגשתן ואופן ההכרה בהן.
סעיף 209 לחוק קובע את העיקרון הכללי לפיו תביעת חוב של נושה בשל חוב עבר שאושרה על ידי הנאמן, מקנה לנושה זכות לחלק מנכסי קופת הנשייה של החייב.
כלומר, סעיף זה קובע כי זכותו של נושה לקבל חלק מנכסי קופת הנשייה מותנית בהגשת תביעת חוב בשל חוב עבר ובאישורה על ידי הנאמן. הוראה זו חלה על כל הנושים של החייב, לרבות הנושים המובטחים וכן על כל החובות של החייב, לרבות חובות נזיקיים שאינם קצובים.
סעיף 209 מאמץ למעשה את הוראות הדין הקודם, כאמור בתקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל וסעיף 267 לפקודת החברות, אשר הקנו לנאמן סמכות מעין שיפוטית להכריע בתביעות החוב. יחד עם זאת, סעיף זה גם מאמץ שני חידושים עיקריים ביחס לדין הקודם.
ראשית, לא רק נושה רגיל, אלא גם נושה מובטח, נדרש להגיש תביעת חוב, כדי שגם היא תיבחן על ידי הנאמן על מנת לבדוק האם היא מבוססת, מאחר ובעניין זה אין למעשה כל טעם להבדיל בין נושה מובטח לנושה רגיל.
שנית, כל חוב יכול להיכלל בתביעת החוב, כולל חובות נזיקיים בלתי קצובים שאינם נובעות מחוזה או מהבטחה. סעיף 213 לחוק גם מקנה לנאמן את הסמכות לשום חוב עבר שאינו קצוב.
קביעה זו נוגדת את סעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קבע שחובות נזיקיים בלתי קצובים כאמור אינם חובות ברי תביעה בפשיטת רגל, ועל כן הם אינם נכללים בתביעות החוב.
חידוש זה נובע מאופן הגדרת חוב עבר במסגרת סעיף 4 לחוק, לפיו חוב עבר הנו כל חוב, לרבות חוב עונשי, שמתקיים לגביו אחד מאלה:
סעיף 210 לחוק עוסק בדרך ובמועד להגשת תביעת חוב.
ככלל, יש להגיש את תביעת החוב תוך שישה חודשים ממועד פרסום הצו לפתיחת הליכים. כך קובע סעיף 210(א) לחוק. קציבת תקופה זו נועדה להביא לקיצורם וייעולם של ההליכים, תוך שמירה על זכותם של הנושים למצות את זכויותיהם ולהגיש את תביעות החוב בצורה מלאה.
בנוסף, הנאמן רשאי לבקש מהנושה להשלים פרטים הנוגעים לתביעת החוב, אם הוא סבר שהדבר דרוש לשם הכרעה בה.
אם הנושה לא יגיש את תביעת החוב במועד, הוא יאבד את זכותו לתבוע את פירעון חובו וזאת אף אם החוב כלל אינו שנוי במחלוקת.
כדי שמגבלה זו לא תפגע בנושה שנמנע ממנו בעל כורחו מלהגיש את תביעת החוב במועד, קובע סעיף 210(ג) לחוק שהנאמן רשאי להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב, אם הוא מצא שמתקיימות נסיבות שבשלהן לא יכול היה הנושה להגיש את התביעה במועד, וכי מן הצדק לעשות כן, בהתחשב בין השאר בשלב בהליך שבו הוגשה הבקשה.
נושה בחוב עבר שמועד פירעונו חל רק לאחר מתן צו לפתיחת הליכים, רשאי להגיש תביעת חוב בגינו מייד לאחר מתן הצו, כאילו החוב עומד לפירעון מיידי כבר במועד מתן הצו. כך קובע סעיף 212 לחוק.
לעניין סדר הפירעון יראו את הריבית על חוב זה, אשר נצברה או הייתה אמורה להיצבר ממועד מתן הצו ואילך, כריבית שנצברה בהליכי חדלות פירעון, כלומר, כריבית שתשלומה יידחה עד לאחר תשלום כל החובות הכלליים.
הסיבה לכך הנה שסעיפים 231, 235, ו-236 לחוק קובעים כי ריבית שנצברה לפני מתן הצו לפתיחת הליכים הינה בגדר החובות הכלליים, להבדיל מריבית שנצברה לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים, שתשלומה יידחה עד לאחר תשלום כל החובות הכלליים.
לפיכך נקבע כי ריבית של חובות שמועד פרעונם חל רק לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים, אשר נצברה או היתה אמורה להיצבר על החוב העתידי לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים, תיחשב כריבית שנצברה בהליכי חדלות הפירעון, כך שגם תשלומה יידחה עד לאחר תשלום כל החובות הכלליים.
בכך מושווה מצבו של הנושה העתידי, שמועד פרעון החוב כלפיו הינו לאחר מתן הצו, למצבם של נושים שמועד פירעון החוב כלפיהם חל במועד מתן הצו לפתיחת הליכים.
כמו כן, כאשר מדובר בחוב עבר שנוצר לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים, כולל חוב למוסד לביטוח לאומי הנובע מתשלום גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, יש להגיש את תביעת החוב תוך 45 ימים מיום היווצרות החוב או עד תום 6 החודשים שלאחר הצו לפתיחת הליכים, לפי המאוחר מביניהם וזאת כאמור בסעיף 210 (ב) לחוק.
זאת כדי לתת לנושה של חוב עבר שנוצר רק לאחר מתן הצו לפתיחה בהליכים שהות מספקת להגיש את תביעת החוב.
לדוגמא, אם החוב למוסד לביטוח לאומי נוצר לאחר שהביטוח הלאומי שילם את גמלת העובדים לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, ואם הגמלה שולמה לאחר חלוף התקופה להגשת תביעות החוב, הרי שיש לאפשר לביטוח הלאומי להגיש לנאמן את תביעת החוב בגינה במועד מאוחר יותר, מבלי שהוא ידרש לפנות לנאמן בבקשה מיוחדת לשם כך.
כאשר מדובר בתביעת חוב של נושה מובטח, בעל שיעבוד קבוע על נכס כלשהו, על הנושה המובטח לפרט בתביעת החוב שלו גם את הנכס המשועבד ואומדן שוויו ככל האפשר, וזאת כאמור בסעיף 210 (ד) לחוק.
אומדן שוויו של הנכס המשועבד נדרש כדי להבין האם ערך הבטוחה של הנושה המובטח עולה על ערך החוב או נמוך ממנו וזאת כדי להכריע בשאלה מי יממש את הנכס המובטח - הנאמן או הנושה המובטח - כאמור בסעיף 248 לחוק.
עם זאת, השימוש בביטוי "אומדן שוויו ככל האפשר" נועד להבהיר כי אין הכוונה להערכת שווי מדוייקת, אלא להערכה המבוססת על המידע שבידי הנושה המובטח, מאחר וישנם נכסים שקשה להעריכם בצורה מדוייקת.
כאשר מדובר בתביעת חוב של עובד כלפי מעסיק שניתן לגביו צו לפתיחת הליכים, יש להפחית ממנה את הסכום שהעובד קיבל מהמוסד לביטוח לאומי כגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, וזאת כאמור בסעיף 210 (ה) לחוק.
סעיף 211 לחוק עוסק בסמכותו של הנאמן להכריע בתביעות החוב.
סעיף 211 (א) לחוק קובע את סמכותו המעין שיפוטית של הנאמן לברר את תביעות החוב ולהכריע בהן. יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 211(ה) לחוק, הממונה רשאי לפטור את הנאמן מבירור תביעות חוב במקרה שהוא מצא שאין די בנכסי קופת הנשייה כדי לבצע חלוקה לנושה שהגיש תביעת החוב ולשאר הנושים באותה דרגה בסדר הפירעון.
סעיף 213 לחוק מקנה לנאמן את הסמכות לשום חוב עבר בלתי קצוב במסגרת בירור תביעת החוב. כאשר מדובר בתביעת חוב סבוכה, בית המשפט רשאי להורות על ניהולה בנפרד מהליכי חדלות הפירעון וזאת בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 29(5) לחוק, אשר בהתאם לסעיף 121(3) לחוק חל גם לגבי חייב שהוא יחיד.
כאשר מדובר בתביעת חוב בגין חוב עבר שנובע מתשלום שהוטל בהליך מינהלי או בהליך פלילי או שהוא חוב למוסד לביטוח לאומי שנובע מתשלום גמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, קובע סעיף 211(ד) לחוק כי על הנאמן לאשר אותה, למעט במקרים בהם נפלו פגמים פרוצדורליים באופן הגשת תביעת החוב, כך שהיא לא הוגשה במועד או לא כללה את כל הפרטים והמסמכים כנדרש לפי סעיף 210(ו) לחוק.
הוראה זו נובעת מהתפיסה הרחבה של החוק, לפיה אין מקום לשינוי בדין המינהלי החל על מי שמתנהלים לגביו הליכי חדלות פירעון. הוראה זו חלה גם לגבי תשלום הגמלה הנ"ל על ידי המוסד לביטוח לאומי מאחר והיא משולמת על ידי המוסד במסגרת תפקידו כרשות מנהלית.
הוראה זו מעגנת את ההלכה שנפסקה בהליך ע"א 262/76 בן–יעקב נ' פקיד השומה לגביה מיוחדת.
בהתאם לסעיף 211(ב) לחוק, הנאמן גם מוסמך, באישור בית המשפט, לדחות תביעת חוב שמבוססת על פסק דין שניתן על בסיס התנהלות של הצדדים שיש בה משום תרמית או קנוניה, או במקרה שהתקיימו נסיבות אחרות שבהן פסק הדין ניתן בלא בירור לגופו של עניין, ובשל כך יש חשש ממשי שהחוב הפסוק אינו משקף נכונה את חובו של החייב.
סעיף זה מתבסס על ההלכה שנפסקה במסגרתו של הליך ע"א 1057/91 גבריאל נ' מכטינגר.
משהכריע הנאמן בתביעת החוב, עליו להודיע על הכרעתו לנושה שהגיש את תביעת החוב ובמידה ומדובר בחייב יחיד – עליו להודיע גם לו עליה וזאת כאמור בסעיף 211(ג) לחוק.
ההכרעה בתביעת החוב מקטינה או מגדילה את סך חובותיו של החייב, ועל כן היא משליכה על כל בעלי העניין בהליך: הנושים, החייב וחברי תאגיד אם החייב הינו תאגיד. לפיכך קובע סעיף 214 לחוק כי כל בעל עניין בהליך חדלות פירעון רשאי לעיין בתביעות החוב ובהכרעות הנאמן לגביהן וכי הממונה רשאי לקבוע הוראות לעניין זכות העיון הנ"ל.
בנוסף, כל מי שרואה את עצמו נפגע מהחלטת הנאמן בתביעת חוב, רשאי להגיש עליה ערעור בפני בית המשפט, וזאת כאמור בסעיף 215 לחוק.
אמנם, ניתן ממילא ללמוד על זכות הערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב מכח סעיף 54 לחוק, אשר מקנה לכל מי שנפגע מפעולת הנאמן את הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטלה או לשנותה.
אולם, לאור חשיבות ההכרעה בתביעת החוב מבחינת זכויותיהם המהותיות של בעלי העניין בהליכי חדלות הפרעון, מצא המחוקק לנכון לייחד גם הוראה ספציפית זו לגבי זכות הערעור על הכרעת הנאמן בתביעות החוב בפני בית המשפט.
לחצו כאן לקבלת ייעוץ משפטי מהיר!
