כידוע לכולנו, במציאות הכלכלית של ימינו פתיחת חשבון בנק לחברה הנה לרוב בגדר כורח המציאות. במסגרת חשבון העו"ש, עובר ושב, החברה מנהלת את רוב הפעילות הפיננסית השוטפת שלה: משלמת תשלומים לגורמים שונים על ידי שיקים, כרטיסי חיוב, הוראות קבע, מפקידה כספים, מקבלת הלוואות, מנהלת תיק ניירות ערך וכיו"ב.
כמו כל לקוח אחר, גם החברה שואפת לקבל מהבנק מסגרת אשראי לצורך ניהול חשבון העו"ש שלה.
מסגרת האשראי מבטאת את נכונות הבנק לאפשר לחברה למשוך מהחשבון כספים גם ביתרת חובה כלשהי, וזאת עד לתקרת מסגרת האשראי ובתמורה לתשלום ריבית מוסכמת כלשהי לבנק.
בהקשר זה חשוב לברר תחילה האם בכלל מוטלת על הבנק חובה כלשהי לתת אשראי ללקוח, בין אם המדובר על חברה בע"מ, עוסק מורשה או כל לקוח אחר.
ובכן, התשובה לשאלה זו הנה שלילית, כלומר, הבנק איננו מחוייב להעניק אשראי לחברה וזאת לאור סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אשר קובע כי לא מוטלת על הבנק החובה להעניק אשראי ללקוחות.
להלן תוכן סעיף החוק הרלוונטי:
2. חובה לתת שירותים מסויימים
(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
(1) קבלת פיקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;
(4) (נמחקה);
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.
היעדר החובה ליתן אשראי לחברה נובע גם מהאמור בסעיף 2(א)(2)(א) לחוק, אשר קובע כי החובה לפתוח חשבון עו"ש מותנית, בין היתר, בכך שהחשבון נמצא ביתרת זכות לטובת הלקוח.
מן האמור לעיל נובע כי המחוקק הישראלי קבע שסוגיית מתן האשראי נמצאת בתחום שיקול דעתו של הבנק ולרוב מושפעת מדירוג האשראי של הלקוח.
בהתאם לכך, הבנק רשאי להסכים או לסרב לבקשת החברה לתת לה אשראי ובמידה והוא מסכים לתת אשראי, הוא גם רשאי להחליט לפי שיקול דעתו על היקף ההלוואה, תנאי פירעונה וסוג הביטחונות שהוא דורש להעמיד לשם הבטחת פירעונה.
גם הפסיקה בארץ קבעה כי לא מוטלת על הבנק חובה עקרונית לתת אשראי ללקוח. ההלכה המרכזית בעניין זה נקבעה על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליך ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי.
תיק זה עסק בחברת אלתית שביקשה, במסגרת הליכי הוצאה לפועל שניהלה, להטיל עיקול על חשבון בנק של חייבת שלה. הבנק טען כי לא ניתן לעקל את חשבון הבנק, מאחר שהחייבת אמנם הכניסה ומשכה כספים מתוך החשבון, אך היא גם הקפידה כי החשבון ייוותר כל הזמן ביתרת חובה.
אלתית טענה מנגד כי הנה רשאית לעקל את זכות החייבת לקבלת אשראי נוסף מהבנק.
אולם, בית המשפט העליון דחה טענה זו בנימוק כי ניתן לעקל את זכות הלקוח לקבלת אשראי נוסף מהבנק רק כאשר התגבשותה של זכות עתידית זו הינה ודאית, בעוד שבאותו מקרה, על פי ההסכם בין הבנק לחייבת, החייבת אמנם הייתה רשאית לבקש מהבנק אשראי מפעם לפעם, אך הבנק היה רשאי לסרב או להסכים לכך, לפי שיקול דעתו הבלעדי.
במסגרת שיקול דעתו, על הבנק עליו לשקול שיקולים עסקיים שונים על מנת להעריך את סיכויי הלקוח להחזיר לו את ההלוואה, כגון לשם מה נדרשים כספי ההלוואה ללקוח, איזה שימוש הוא ייעשה בהם ועוד.
בית המשפט העליון חזר לאחר מכן על הלכת אלתית במסגרת פסקי דין שונים, ולרבות במסגרת הליך ע"א 10201/06 Tonedoot Ltd. נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ.
קראו בהרחבה: האם ניתן לעקל מסגרת אשראי לא מנוצלת של חייב?
במסגרת תיק זה נקבע כי הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק אשראי ללקוח, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, וזאת משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, כגון חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה לגבי יכולת הלקוח לפרוע את האשראי.
במסגרת הליך רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י מערכות מתקדמות נ' בנק לאומי הובהר כי הבנק מעניק אשראי במסגרת עיסוקו העיקרי ובמסגרת הסיכון אשר נוטל הוא על עצמו, כאשר מידת הסיכון שלו מוגבלת במסגרת הנורמות המוכתבות על ידי החקיקה והוראות בנק ישראל.
בדרך זו הבנק מגן על עצמו ועל כספי הציבור מפני המשך וגידול החשיפה לסיכונים שהחמירו. לפיכך, המדובר בראש ובראשונה באינטרס ציבורי עוד בטרם נבחן האינטרס האישי של הבנק.
יחד עם זאת, מהפסיקה גם עולה כי למרות שעל הבנק לא מוטלת חובה עקרונית לתת אשראי ללקוחותיו, אזי עדיין מוטלת עליו החובה לשקול שיקולים עניינים בעת הפעלת שיקול דעתו לגבי לתת אשראי ללקוח או לאו, ולא לדחות את הבקשה על הסף או בהסתמך על שיקולים זרים, וזאת מכח חובת האמון הכללית המוטלת על הבנק כלפי הלקוח.
כך פסק בית המשפט במסגרת הליך רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ:
"כל תאגיד בנקאי חב חובת אמון כללית כלפי לקוחותיו. פירוש חובה זו הוא, כי על הבנק למלא את תפקידו אך למטרה לשמה נמסר לו הכוח, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה על האינטרס של הלקוח. עליו לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אף על פני האינטרס האישי שלו עצמו. אלא שלחובה זו קיימים סייגים. יש תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעולתם, בהיעדר יכולת לגבות מן הלקוח רווח.
מעבר לכך, חובת האמון שחב בנק ללקוחו אינה משחררת את הלקוח מלדאוג לענייניו, בהתאם לניסיונו ולכישוריו. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה וכנותן אשראי. גבולות חובת האמון מעורפלים במיוחד בהקשר של מתן אשראי והלוואות. לבנק אין חובה לתת אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח. לבנק יש שיקול דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין, אם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף".
כלומר, כל עוד הדבר איננו מוסכם מראש במסגרת ההסכמים בין הלקוח לבנק, לבנק אין חובה עקרונית להעניק אשראי ללקוח או אף להמשיך לתת לו כזה. יחד עם זאת, גם במקרה בו אין לבנק חובה מוסכמת שכזו, מן הראוי שהוא יפעיל שיקול דעת ענייני / עסקי בשעה שהוא בוחן את בקשת הלקוח לקבל אשראי, ולא ידחה אותה על הסף וללא בדיקת נסיבות המקרה.
במסגרת שיקול דעת זה, על הבנק לבחון האם יש מקום להעניק לחברה אשראי ובאיזה היקף, וזאת לאור כושר הפירעון העתידי שלה.
כושר הפירעון העתידי של החברה מוערך בהסתמך על שיקולים שונים בדבר מצבה הפיננסי של החברה, תזרים המזומנים של החברה, מחזור החברה, טיב העיסוק שלה ומצבו של השוק הרלוונטי לה, גובה האשראי המבוקש, היקפם וטיבם של הביטחונות, עברה העסקי של החברה והצפי שלה לעתיד ועוד.
עוד נקבע כי עצם מתן אשראי חריג בעבר אינו יכול להטיל חובה על הבנק להעניק אשראי חדש, וזאת כאמור בהליך ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש.שיווק בע"מ.
עוד בנושא: בדיקת BDI ומחיקת BDI שלילי