נתחיל ונדגיש כי בכל מקרה שבו עולה רצון להגיש ערעור על החלטה כלשהי, צו או פסק דין במסגרת הליכי פשיטת רגל, חשוב לפנות ולהתייעץ עם עורך דין לפני קבלת החלטה ולצורך שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים.
למעשה, במסגרת הליכי הפש"ר יש לא מעט נקודות שחשוב להכיר ולקחת בחשבון, כפי שנסביר ונפרט בסקירה שלפניך.
בית המשפט המחוזי הנו בעל הסמכות הבלעדית לדון בהליכי פשיטת רגל. כך קובע סעיף 172 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. על החלטות בית המשפט המחוזי שניתנו בהליך פשיטת רגל ניתן להגיש ערעור בפני בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון יקיים דיון בערעור ובסופו יחליט האם לקבל אותו או לדחות אותו, כשם שהוא נוהג לגבי יתר הערעורים המוגשים בפניו.
הזכות להגשת הערעור ניתנת לכל מי שנפגע מההחלטה של בית המשפט המחוזי בהליך פשיטת הרגל: החייב, הנושים, כונס הנכסים הרשמי, הנאמן בפשיטת רגל וכל צד אחר המושפע מהחלטה של בית המשפט המחוזי או מפסק הדין.
את הערעור ניתן להגיש בזכות או ברשות. משמעות הערעור בזכות הנה שלמערער יש זכות קנויה להגשת ערעור על ההחלטה בפני בית המשפט שבפניו מבקשים לערער, באופן אוטומטי וללא צורך בקבלת רשות לכך וזאת תוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה.
משמעות של ערעור ברשות הנה שניתן להגיש את הערעור על ההחלטה רק במידה וניתנה לכך רשות, כאשר לשם כך יש ראשית להגיש בקשת רשות ערעור, המכונה בקיצור בר"ע, בפני בית המשפט שבפניו מבקשים לערער, וזאת תוך 30 יום ממועד מתן ההחלטה.
לאחר קבלת הרשות לערער ניתן להגיש את הערעור תוך 30 יום ממתן ההחלטה שנתנה את הרשות. יחד עם זאת, במידה ובית המשפט החליט לקבל את בקשת רשות הערעור, הוא בדרך כלל גם ידון בה כאילו המדובר בהגשת הערעור עצמו.
לצורך סיווגה של החלטה כהחלטה שניתן להגיש עליה ערעור בזכות או ברשות, יש לשים לעניין סדרי הדין הרלוונטיים להליכי פשיטת הרגל.
חשוב לדעת כי סדרי הדין בערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בהליכי פשיטת הרגל שונים במעט מסדרי הדין הרגילים לעניין הערעורים שחלים על החלטות שניתנות בהליכים אזרחיים אחרים.
כך נקבע ידי בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין ובין השאר בפסקי הדין המעניינים בהליך ע"א 4222/10 אלמקייס נ' עו"ד זיו אביאל ובהליך רע"א 4746/11 גרוזמן נ' הכנ"ר.
לפי החלטת בית המשפט העליון, כאשר מדובר בהגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך פשיטת רגל יש להפעיל מבחן דו שלבי לצורך סיווג ההחלטה.
בשלב הראשון, יש תחילה לברר האם המדובר בהחלטה שהנה צו בפשיטת רגל, כאמור בסעיף 182(א) לפקודה או לאו. במידה מגיעים לתשובה חיובית, ניתן להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, כאמור בסעיף 182(ג) לפקודה.
מצד שני, במידה והתשובה שמגיעים אליה הנה שלילית, יש להמשיך לשלב השני ולסווג את ההחלטה כפסק דין, עליה ניתן להגיש ערעור בזכות, או כהחלטה אחרת, עליה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, וזאת לפי סדרי הדין הרגילים שחלים על ערעורים בהליכים אזרחיים על החלטות שניתנו בערכאה ראשונה.
סדרי הדין הרגילים קובעים כי סיווג החלטה כאמור לא ייעשה באופן טכני, לפי השם והכותרת שניתנו לה, כי אם באופן מהותי, לפי תוכנה של ההחלטה.
במידה ומדובר בהחלטה שלמעשה מסיימת את התיק וסוגרת את הדיון בו, אזי המדובר בהחלטה שהנה פסק דין, עליה ניתן להגיש ערעור בזכות.
במידה והמדובר בהחלטה שאיננה מסיימת את הדיון בתיק, אזי המדובר בהחלטה שהנה החלטה אחרת, עליה ניתן להגיש רק ערעור ברשות.
בנוסף, ניתן לערער על החלטה אחרת גם במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין כולו. כך נקבע בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ובתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
לפיכך, השאלה הראשונה שיש להתמודד עמה לצורך סיווג החלטה של בית משפט מחוזי שניתנה בהליך פשיטת רגל הנה האם המדובר בהחלטה שהנה צו בפשיטת רגל או לאו.
בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי החלטות שהנן בגדר צו בפשיטת רגל הנן רק החלטות מרכזיות שמתקבלות במהלך ניהול התיק ושבהן מפעיל בית המשפט את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל.
מדובר בהחלטות כגון צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל, החלטה בעניין קבלת צו הפטר, החלטה בערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב וכדומה.
לעומת זאת, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל, על אף שהן ניתנות במהלך הליך פשיטת הרגל.
כאשר המדובר למשל, בהחלטה בדבר קביעת או שינוי שיעור התשלום החודשי שעל החייב לשלם לקופת פשיטת הרגל, בית המשפט העליון קבע בהליך גרוזמן כי המדובר בהחלטה שיש להגיש עליה ערעור ברשות, וזאת בהתאם למבחן הדו-שלבי, כפי שצויין לעיל.
הסיבה לכך הנה ראשית שאין המדובר בהחלטה שהנה בגדר צו פשיטת רגל, מאחר שהחלטה כזו איננה מהווה מרכיב מרכזי במסגרת ניהול התיק.
שנית, החלטה כזו גם איננה בגדר פסק דין אלא בגדר החלטה אחרת, מאחר שקביעה של בית משפט שעל החייב לשלם מעתה סכום פלוני במקום סכום אלמוני איננה סוגרת את תיק פשיטת הרגל ואף איננה מסיימת בהכרח את הסוגייה של התשלום החודשי.
מטבע הדברים ששיעורו של התשלום החודשי תלוי, בין היתר, בנתונים העדכניים לגבי החייב, השתכרותו בפועל ופוטנציאל ההשתכרות שלו.
נתונים אלה עשויים להשתנות מעת לעת, כאשר במשך כל אותה תקופה הליך פשיטת הרגל ממשיך להתנהל. משמע, מדובר בקביעה שמטבעה היא בעלת אופי זמני ושאינה מביאה בשום מקרה לסגירתו של הליך פשיטת הרגל.
בכך שינה בית המשפט העליון את ההלכה הוותיקה שנקבעה 20 שנה קודם לכן במסגרת הליך ע"א 2831/91 כהן נ' הכונ"ר ואשר קבעה כי על החלטה בדבר שינוי הסכום החודשי ניתן להגיש ערעור בזכות.
יחד עם זאת, בפרשת גרוזמן בית המשפט העליון גם הוסיף וציין כי הגשת הערעור ברשות נדרשת רק במקרה והחלטה כזו ניתנה כהחלטה עצמאית שעומדת בפני עצמה.
לעומת זאת, במידה והמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת צו הכינוס אזי ניתן להגיש גם עליה ערעור בזכות, וכך גם לגבי כל הוראה אחרת שנכללת בצו הכינוס, וזאת כשם שניתן להגיש ערעור בזכות על צו הכינוס כשלעצמו.
כך למשל, יש לנהוג גם לגבי צו עיכוב יציאה מהארץ שגם הוא ניתן לראשונה, במסגרת צו הכינוס בדרך כלל.
לפיכך, כאשר ניתנת החלטה של בית המשפט לדחות או לקבל את בקשת החייב לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, יש לשים לב האם המדובר בצו עיכוב שנקבע בצו הכינוס או בצו עיכוב שניתן באופן עצמאי ונפרד.
במקרה הראשון, ניתן לערער על החלטה זאת במסגרת ערעור בזכות ואילו במקרה השני ניתן עליה באמצעות ערעור ברשות בלבד.
במסגרת הליך רע"א 592/12 אסתר דודאי נ' עו"ד ארז חבר סיווג בית המשפט העליון 9 החלטות שונות נוספות אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בהליך פשיטת רגל וזאת כמפורט להלן:
החלטה שהינה צו בפשיטת רגל, שיש להגיש עליה ערעור בזכות:
החלטה בבקשה לביטול העברת מניות מפושט הרגל לצד שלישי
החלטה שאיננה צו בפשיטת רגל והינה בגדר החלטה אחרת, שיש להגיש עליה ערעור ברשות:
חשוב לשים לב לסעיף 183(א) לפקודת פשיטת הרגל, ממנו עולה כי על צו בית המשפט המחוזי אשר ניתן בהסכמה, או צו להוצאות בלבד, או צו בדבר נכסים שלפי הנראה מן ההליכים אין הערך הנדון בהם עולה על עשרת אלפים שקלים או על סכום אחר שנקבע, ניתן להגיש ערעור רק אם ניתנה לכך רשות על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הצו עצמו, או על ידי בית המשפט העליון.
את בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון יש להגיש תוך 30 יום ממתן הצו של בית המשפט המחוזי.
בנוסף, סעיף 183 (ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי לא ניתן להגיש ערעור על כך שבית המשפט המחוזי לא הפעיל סמכות שבשיקול דעת, אלא אם הוגשה בקשה לבית המשפט להפעיל את הסמכות, והוא סירב.
בצד הגשת הערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בהליך פשיטת הרגל, בין אם בזכות ובין אם ברשות, כדאי להיות מודעים לדרך נוספת שבמסגרתה ניתן להשיג על החלטות אלו, וזאת במסגרת הליך העיון החוזר, אשר קבוע בסעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל.
סעיף זה קובע כי "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".
כלומר, סעיף זה מקנה לבית המשפט המחוזי בעצמו את האפשרות לבטל או לשנות צו שניתן על ידו.
יחד עם זאת ובשונה מהגשת ערעור על החלטה זו, בפסיקה נקבע שניתן להגיש בקשה לעיון מחדש רק אם חל שינוי במצב הדברים או שהתבררה עובדה חדשה שלא עמדה בפני בית המשפט המחוזי בעת הדיון המקורי.
עוד נפסק כי בבואו של בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לעיון מחדש בהחלטותיו עליו לנקוט במשנה זהירות, בין היתר, על מנת שלא לסטות מכלל סופיות הדיון. כך נקבע על ידי בית המשפט העליון בהליך רע"א 2381/14 עציון שחורי נ' הכנ"ר.
כמו בהליכי ערעור בתביעות אזרחיות אחרות, רצוי לקבלת החלטה על הגשת ערעור רק לאחר התייעצות אישית עם עורך דין מנוסה בהליכי פשיטת רגל, שיבחן כל מקרה לגופו ויוכל לייעץ לך לגבי סיכויי הערעור והאם בכלל קיימת עילה להגשתו.
במסגרתם של הליכי פשיטת הרגל, ישנן שאלות משפטיות נוספות שצריך לקחת בחשבון לעניין הפרוצדורה הנדרשת להגשת ערעור והערכאה המתאימה.
בכל מקרה, תמיד מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי פרטני לפני שמקבלים החלטה אם ומתי לערער על החלאה או פסק דין של בית המשפט המחוזי שדן בהליכי פשיטת הרגל הרלוונטים.
הדרך להגשת הערעור פתוחה בפני כל צד להליכים, אך ייצוג של עורך דין בערעור מגדיל בצורה ניכרת את הסיכויים לכך שהערעור לא רק יוגש אלא גם יתקבל.
קראו עוד בנושא: חיקוקים פסולים לפי סעיף 66 לפקודת פשיטת הרגל
