רשמת לשכת ההוצאה לפועל דחתה בקשת חייב לסגירת תיק הוצאה לפועל שנומקה בטענה לפיה הזוכה פעל בתיק בשיהוי בלתי סביר וחוסר תום לב וזאת לאחר שנקבע שדווקא החייב הוא שפעל בחוסר תום לב.
המדובר על החלטה שניתנה בתיק הוצל"פ 5-01088-07-1 ואת עיקריה נסביר בסקירה המעניינת שלפניך.
חשוב להדגיש שוב כי מומלץ להיות מיוצג על ידי עורך דין מומחה בתחום ההוצאה לפועל, בכל מקרה שבו נפתח כנגדך תיק הוצאה לפועל, לא כל שכן, כאשר המדובר על תיק למימוש פסק דין בסכום גבוה.
תיק זה עסק בחייב שצבר חוב ארנונה בסך של כ-60,000 ₪ בגין חנות שבבעלותו ועל כן בשנת 2007 הוגשה נגדו תביעה מטעם העיריה.
החייב עצמו ברח מהארץ קודם לכן בשל חובות רבים נוספים שצבר, אך הוא היה מיוצג בתביעה על ידי עורך דין.
העיריה וב"כ החייב הגיעו להסכמה לפיה החייב ישלם לה את חוב הארנונה בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של כ-70,000 ₪ ובהתאם לכך ניתן פסק דין בהסכמה כנגד החייב.
למרות זאת, החייב לא שילם את החוב הפסוק והעיריה פתחה נגדו תיק הוצאה לפועל לצורך מימוש פסק הדין.
במסגרת תיק ההוצאה לפועל נקטה העיריה בפעולות גבייה שונות, לרבות הטלת עיקולים על זכויות שונות של החייב אצל צדדים שלישיים, אך בפועל היא לא הצליחה למצוא דבר כדי לממש ולכסות את החוב.
בין היתר, ניסתה העיריה במשך כל השנים לעקל גם את החנות של החייב ולמנות לה כונס נכסים לצורך מימושה, אולם היא לא הצליחה בכך מאחר שלא היו לה את פרטי הגוש והחלקה הנכונים של החנות.
רק בשנת 2014 היא גילתה לראשונה שהחנות כלל איננה רשומה בטאבו כי אם ברמ"י - רשות מקרקעי ישראל, שאף היא נקטה בהליכים משפטיים כנגד החייב בשל חוב דמי חכירה.
כתוצאה מכך, העיריה נאלצה להגיע להסדר עם רמ"י כדי שרמ"י תסכים שהעיריה תמנה כונס נכסים בתיק ועל כן בקשתה למינוי כונס נכסים על החנות אושרה רק בשנת 2018, דהיינו, 9 שנים לאחר מתן פסק הדין ופתיחת תיק הוצאה לפועל.
בעקבות זאת הגיש החייב בקשה לביטול מינוי כונס הנכסים על החנות וסגירת תיק ההוצאה לפועל, בטענה שהעיריה פעלה בתיק בשיהוי בלתי סביר וחוסר תום לב, וזאת לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל שקובע שהחייב רשאי לטעון שמילא אחר פסק הדין או שהוא "אינו חייב עוד למלא אחריו".
החייב טען שהעיריה התעכבה במשך שנים עם מינוי הכונס וגרמה לחוב לתפוח ולשלש את עצמו, לסך של כ-220,000 ₪ ולמעשה להפוך "לתוכנית חיסכון" ועל כן יש לשלול ממנה את הזכות לממש את הנכס או לכל הפחות להפחית את הריביות שהצטברו בתיק.
העיריה טענה שהיא עשתה ככל שביכולתה לגבות את החוב בהתחשב בכך שהחייב ברח מהארץ, גבה את דמי השכירות משוכרי החנות מראש באופן שמנע את האפשרות לעקלם, והקושי לאתר את החנות.
לטענת העירייה, אם כבר, החייב הוא שנהג בחוסר תום לב, מאחר שהוא הודה בקיום החוב ועם זאת לא טרח לשלם אותו עד היום.
רשמת לשכת ההוצאה לפועל הבהירה שעל מנת שטענת שיהוי תתקבל, על החייב להוכיח שהשיהוי מבטא ויתור על מימוש הזכות מצד העיריה, שמצבו הורע עקב השיהוי או שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבה של העיריה, אולם אף אחד מהתנאים הללו לא התקיים במקרה דנן.
ראשית, לא ניתן לומר שהעיריה ויתרה על החוב מאחר שהיא ניסיונות רבים לגביית החוב באמצעות פעולות רבות ושונות, אולם אלו לא צלחו רק מאחר שהחייב ברח מהארץ, וגם הותיר חובות מול רמ"י, דבר שאף הוא עיכב את מינוי כונס הנכסים על החנות.
שנית, לא ניתן לומר שמצבו של החייב הורע. אמנם, החוב צבר ריביות בתיק ההוצאה לפועל עקב אי תשלום, אולם אין בכך כדי להוות הרעה במצבו של החייב לפי הפסיקה.
החייב בחר לברוח מהארץ עקב חובותיו הרבים ולא לשלם גם את חובו לעיריה, דבר שהוביל לקשיי גבייה בתיק ההוצאה לפועל ועל כן לא ברור מדוע הוא סבור שהוא צריך להנות מקשיי הגבייה שנגרמו בשל מחדליו.
שלישית, לא ניתן לומר שהעיריה פעלה בחוסר תום לב, מאחר שהיא ניסתה מספר פעמים להגיע להסכמות עם אחיו של החייב לגבי החוב.
לעומת זאת, דווקא החייב הוא שפעל בחוסר תום לב, מאחר שהוא כאמור בחר לא לשלם את החוב,לברוח מהארץ, ולהערים קשיים על נושיו, ועל כן לא ברור מדוע הוא סבור שמגיע לו "פרס" על כך, באמצעות סגירת תיק ההוצל"פ והוא גם לא זכאי להפחתת הריביות בתיק.
לאור האמור לעיל, דחתה הרשמת את בקשת החייב לסגירת התיק ואף חייבה אותו בתשלום הוצאות משפט לעיריה בסך של 2,500 ₪.
