אין צדק. לא משפטי ולא כלכלי. אין גם שוויון בנטל החובות. אין דין אחד לאזרח הקטן ולטייקון. יהודה, משה וקובי שירתו באותה יחידה מסווגת בצבא. עם שחרורם הם נחטפו על ידי ציידי ראשים שהמתינו להם ביציאה מהבקו"ם.
לאחר סדרת מבדקים וראיונות הם התקבלו כמנהלי פרויקטים בחברות מבוססות שנסחרו בבורסה בתל אביב וגם בניו יורק. הסכמי השכר והאופציות סיחררו אותם.
תוך זמן קצר הם הרגישו בכלוב של זהב. השנים חלפו. החסכונות הצטברו. הגיע הזמן להקים משפחה ולרכוש דירה מרווחת. ההון העצמי לא הספיק למימון בניית בית צמוד קרקע באזור השרון.
הבנקים הציעו אשראי להשלמת החסר ומימוש החלום. החבר'ה לא עמדו בפיתוי. הם חתמו על הסכם הלוואה. הבנקים דאגו לכל הביטחונות האפשריים שאותם ניתן לממש למקרה שהמלווים לא יעמדו בהחזר החוב.
העולם הכלכלי והנדל"ני צעד לקראת משבר. התוצאות לא איחרו לבוא. המעסיקים של יהודה, משה וקובי נקלעו לעין הסערה העולמית והעסקים עמדו לפתחו של תהום. גל פיטורים וצעדי התייעלות הורגשו בכל פינה. אין במה לשלם את החזר המשכנתאות.
הבית המרווח משועבד לבנק המלווה. המשפחה במתח. הזוגיות המאושרת והדשנה על סף פירוק. הבנקים מפעילים עשרות עורכי דין ושולחים מכתבי התראה מפחידים. אין עדיין במה לשלם. החסכונות נאכלו לטובת פירעון ההלוואות.
הבנקים עקשנים ולא מוותרים. הם פותחים לחבורה, תיקים בלשכת ההוצאה לפועל. חשבונות הבנק מעוקלים. הצ'קים חוזרים. העובדים מוכרזים כלקוח מוגבל בבנקים, השיעבוד על הבית מופעל. המשפחה נזרקת לרחוב ומוצאת מחסה במרתף הבית של ההורים והחברים. אין רחמים. רק עסקים קשוחים ולא אנושיים.
כך נוהגים הבנקים עם החובות של משקי הבית הקטנים. לא שילמת, הלך עליך. אין בית, אין חשבון בנק, אין פנקסי צ'קים וכרטיסי אשראי. יש בושה אחת גדולה ותחושה של חוסר צדק והתחשבות.
כאשר מדובר בטייקון, שהוא הבוס של החבורה הצעירה והמבטיחה, הסיפור הוא אחר לגמרי. דנקנר, בן דוב, זיסר, לבייב, תשובה, עופר ועוד כמה טייקונים, ממשיכים לקחת הלוואות מהבנקים כדי להנשים את העסקים הגוססים בצל המשבר העולמי. קוראים לזה מינוף. הכסף לא שלך. הוא של המערכת הציבורית והבנקאית.
במקרה של חדלות פירעון הבנקים בצרה. הם אלו שירשמו את החובות שלא הוחזרו כחובות אבודים. לטייקונים לא יפתחו תיקים בהוצאה לפועל. הגישה רכה ומתחשבת. יש חשש להפיל את כל הפירמידה העסקית כדי שאלפים לא יזרקו לרחוב. זה לא טוב לפוליטיקה הכלכלית.
המפקח על הבנקים בבנק ישראל חושש מאפקט הדומינו. תפקידו להגן על המערכת. הוא מגביל את האשראי. מורה על הגדלת יחס הלימות ההון. הטייקונים לא מוותרים. הם מחפשים בנרות מקור כספי חלופי. הם מוצאים. הנפקת אג"ח היא התשובה המנצחת.
הטייקונים פונים לציבור ומבקשים ממנו הלוואה בתנאים הנקובים בתשקיף של איגרת החוב. הציבור מסתער וקונה. אין לו אפיקים אחרים אטרקטיביים. הריביות נמוכות. הקרן נשחקת. זה מתסכל, אז מוצאים פורקן באיגרת חוב של חברה מוכרת ומובילה שאם הבנקים מלווים לה מאות מליוני שקלים אז מדוע שאני האזרח הפשוט לא אלווה.
הבנקים עושים בדיקות מעמיקות לכל לווה. הם דואגים לעצמם מחתימים ערבים ולוקחים ערבויות מתאימות. האזרח שרוכש אג"ח לא עושה זאת באופן ישיר ואם בכלל. אין לו את הידע ואת הגישה. הוא לא יודע מה מתבשל אצל בעל השליטה בחברה המנפיקה. אין לו מושג אם להצהרות בעלי השליטה שהכסף בטוח ויוחזר במועד הנקוב בסדרת האג"ח יש בכלל כיסוי.
גם הגופים המוסדיים שמנהלים לנו את קופות הגמל, הפנסיה, ביטוח מנהלים וקרנות ההשתלמות, התנהגו ברשלנות, הלוו את הכסף שלנו לאותם טייקונים בלי לבדוק לאן הוא הולך ומה מידת הסיכון שהם לוקחים על עצמם. התוצאות ידועות. אכלנו אותה בגדול. ההפקרות חגגה. המשבר טרף את הקלפים.
הטייקונים לא מסוגלים להחזיר לנו את הכסף שלנו! ברוב חוצפתם הם מבקשים להגיע להסדר חוב שנוח להם, הסדר שמכונה משום מה, "תספורת". יש איום סמוי בהצעתם. אם לא תסכימו לאורך התספורת שאנו נקבע, תישארו בלי גרוש ביד. אפילו לא חצי תאווה לנחמה. ככה זה במדינת חלם. במדינה ללא רגולציה. במדינה שהפריטה עצמה לדעת בלי פיקוח.
זה קפיטליזם חזירי שפוגע בכלל האוכלוסייה וממשכן את עתידה הפנסיוני לטובת הרפתקאות נכלוליות של אנשי עסקים עלובים ולא מקצועיים שאפילו לנהל הם לא יודעים. מה בסך הכול הם עשו. לקחו כסף מהבנקים. לקחו כסף מהציבור באמצעות בתי ההשקעות, רכשו נכסים במחירים גבוהים, לא צפו משברים, העתיד לא עניין אותם.
הכסף לא שלהם אז למה להם להיות רגישים, זהירים ואחראיים. אם המדינה כרגולטור לא עושה דבר ולא מקשה עליהם למה שהם יקשו על עצמם. רצה הגורל האכזר, שהטייקון יטען להגנתו, שאף אחד לא צפה את בואו ושטף את כל העסקים כמו גל צונאמי הרסני במיוחד.
בדיעבד, המדינה ומוסדותיה היכו על חטא. קמו ועדות. הותקנו תקנות וחוקים. בעלי החוב יצאו לרחובות ועשו רעש גדול. בתי המשפט התערבו. מונו נאמנים להסדרי החוב העצומים. חלקם הגיעו לפתרון חלקי לאחר שבעלי החברות הכניסו יד לכיס הפרטי והוציאו כמה מאות מליונים כדי להקטין את גובה החוב ולהראות רצון טוב להמשיך את הפעילות של החברה ולהעלותה על דרך אחרת, רווחיות יותר לטובת בעלי החוב.
אנו כבעלי חוב הפסקנו להאמין לכל הפירוטכניקה הזו. לכל ההצהרות הנחמדות והמרגיעות של דנקנר, בן דוב ודומיו אין כיסוי. נמאס להיות תמימים ומתחשבים.
הגיע הזמן לפעול אחרת כדי למנוע הישנות התופעה המאיימת על היציבות הכלכלית הנוכחית ועל עתיד המשקיעים הקטנים. הגיע הזמן לשנות את המשוואה שתמיד פעלה לטובת הטייקון, בעל השליטה, שלקח אותנו לעולם כלכלי ועסקי של חדלות פירעון אחת גדולה ועוד מבקשים מאיתנו להסתפר אצל הספר שלהם ובאורך שהם יקבעו.
בהיותנו בעלי חוב באמצעות אחזקת אג"ח של הטייקונים הגיע הזמן, שנפעל כמו נושים שיודעים מה הם עושים ולא מוכנים לוותר על חובם כמו שהבנקים לא מוכנים. טייקון שלא שילם לוקחים אותו לבית המשפט. זו הזירה המתאימה להם.
אפשר לבקש את פירוקה של החברה שלו. שבית המשפט ידון ויחליט את מי למנות כמפרק מפעיל של החברה. האם למכור את נכסיה לטובת החזר החוב של בעלי האג"ח או להפעיל אותה עם מנהלים אחרים, מוכשרים יותר שיבחרו לפי אמות מידה מקצועיות בלבד וינסו להושיע את החברה ממצוקתה הכלכלית לטובת נושיה.
בעלי החוב מבקשים מבית המשפט להיות אלה שימנו את המנהלים, להיות אלה שימנו את המומחים הכלכליים שיחפרו לעומק בתוך הספרים של החברה החייבת, ינסו להציע פתרונות כלכליים ומסחריים ולאחר שיקומה היחסי, מבקשים מבית המשפט להעמיד אותה למכירה בדרך של מכרז שיפוקח וינוהל על ידי בית המשפט.
אם יבוא גורם מבית או מחוץ שמוכן לשלם את המחיר המבוקש ויש לו את הניסיון וההון הדרוש לנהל את החברה ולהצמיחה מחדש, בעלי האג"ח יקדמו את בואו בברכה, ישתפו פעולה ויעשו את המיטב כדי להציל את כספם מירידה למצולות האוקיינוס.
במידה ואחד הטייקונים יציע לבעלי החוב להביא המון כסף מהבית ובתנאי שלא יערבו את בית המשפט, מוצע לבעלי החוב לא להתפתות להצעה. רצוי להמשיך לפעול באמצעות בית המשפט. אותו טייקון נדיב לכאורה, מוזמן להצטרף כרוכש פוטנציאלי בהליך של מכרז. אם הצעתו תהייה שווה וריאלית לא ימנע ממנו לזכות שוב בשליטה.
זו הדרך המומלצת, במקום הסדרי חוב, שיש בהם יותר תספורת לכסף מאשר הסדר הוגן. ההסדרים עד כה שירתו בעיקר את הטייקונים. תדמיתם ואמינותם אמנם נפגעו אך הם ממשיכים להיות חלק מנוף חיינו העסקי.
הגיע הזמן ללמד אותם לקח. הציבור לא פראייר. אין יותר לחגוג על הכסף שחסכנו כל החיים. מי שכשל בגדול, שלא יציע לנו הסדרים והבטחות חסרות בסיס. נותר לנו לבטוח בבתי המשפט שאולי הם האחרונים לעשות צדק חברתי וכלכלי. זו הזירה המתאימה לעת הזאת ולאחריה.
חברה שלא פרעה את חובה לציבור, תועמד למכירה למרבה במחיר ולמי שגם הוכיח שיודע לנהל. כדי שזה יקרה, על בתי ההשקעות, הבנקים וכל הגורמים המלווים והרגולטוריים, לישר קו עם המגמה המוצעת, לפעול בנחישות למען הציבור, הכסף שלו והעתיד הפרטי, הקולקטיבי והלאומי. אחרת, לסדום ועמורה היינו.
בואו לשאול ולהתייעץ בפורום הגדול בישראל לענייני פשיטת רגל!
