אחת הסוגיות המרכזיות במסגרת דיני פשיטת רגל עוסקת באבחנה בין נכסי פושט הרגל שמוקנים לנאמן ולקופת הכינוס לצורך מימושם ופרעון החובות לנושים, לבין נכסי פושט הרגל שמוגדרים כנכסים אישיים שלו ועל כן נותרים מחוץ לקופת הכינוס וממילא אינם ברי חלוקה בין הנושים.
בין היתר, התעוררה שאלה זו גם לגבי הזכות לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לפושט הרגל.
ההלכה הותיקה שחלה בעניין זה עד לאחרונה, הינה הלכת ידידיה, אשר נקבעה על ידי בית המשפט העליון לפני 50 שנה, בשנת 1968, במסגרת הליך ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת רגל של ידידיה ראובן נ' ידידיה ראובן.
הלכה זו קבעה כי כל הפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לפושט הרגל שייכים במלואם, וללא יוצא מהכלל, לפושט הרגל, ועל כן הם אינם מוקנים לקופת הכינוס שלו ואינם ברי חלוקה בקרב נושיו.
אולם, הלכה ותיקה זו בוטלה בפסק דין דרמטי שניתן ביום 17.1.2019, על ידי בית המשפט העליון, במסגרת הליך ע"א 10217/16, ע"א 5613/17, וע"א 6447/17 ב.ת.ב - בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' רפאל ג'ינר.
פסק דין בתיק זה, אשר ניתן בעיקרו על ידי השופטת וילנר, אליה הצטרפו בהסכמה השופטים סולברג ואלרון, קבע כי הגיעה העת לשינוי הלכה זו, וזאת באופן שמאבחן ומבדיל בין רכיבי הפיצויים השונים בגין נזקי הגוף, וכמפורט להלן:
תיק זה עסק בשני פושטי רגל שונים, ג'ינר וקוגן, אשר כל אחד מהם בנפרד, היה חייב כספים לחברת ב.ת.ב – בניני תעשיה באר שבע בע"מ.
כל אחד מפושטי הרגל הללו גם נפגע, בנפרד, בתאונת דרכים והגיש תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בגינה וזאת עוד לפני שהוא נקלע להליכי פשיטת רגל והוכרז כפושט רגל.
חברת ב.ת.ב. הטילה עיקולים על כספיי הפיצויים הללו ועל כן התעוררה השאלה האם היא זכאית לעשות כן או לאו.
לכאורה, החברה לא היתה זכאית לעשות כן וזאת לאור הלכת ידידיה, אשר יושמה על ידי בתי המשפט בארץ במשך כל 50 השנה האחרונות מאז ניתנה.
יחד עם זאת, בשנים האחרונות עלו גם קולות אשר טענו שהגיעה העת לשנותה, מאחר שהיא מביאה לתוצאה בלתי מאוזנת אשר מדירה את כספי הפיצויים בגין נזקי גוף מידי הנושים. כך לדוגמא, טענה גם עמדת הכנ"רית, במסגרת הליך זה.
מנגד, טענה לשכת עורכי הדין, שהצטרפה אף היא להליך, שאין מקום לשינוי הלכת ידידיה וגם אם היה מקום לשינוי כזה, יש להותיר את ההכרעה לגביו בידי המחוקק.
כאמור, גם בית המשפט העליון הגיע בדיעבד למסקנה לפיה הגיעה העת לשנות ולסייג את הלכת ידידיה.
בסקירה המפורטת שלפניך נסביר את פסק הדין המעניין וההלכה המבטלת את הלכת ידידיה.
סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי זכות פושט הרגל להגיש תביעה בגין עוולה שגרמה לנזק ממון לנכסי פושט הרגל, תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו.
סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר את המונח נזק ממון כך: "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים" ואת המונח נכס כך: "מקרקעין או מטלטלין".
כלומר, סעיף 21(1) לפקודת הנזיקין קובע שפושט רגל שמעוניין להגיש תביעת נזיקין בגין פגיעה בנכס ששייך לו צריך לנהל את התביעה באמצעות הנאמן בהליך פשיטת הרגל שלו, כך שהפיצויים שיתקבלו בגין תביעה זו יועברו לידי הנאמן ומשם לקופת הנושים לצורך כיסוי החובות כלפיהם.
לפיכך, מסעיף זה גם נובע, איפוא, שכאשר מדובר בתביעת נזיקין של פושט הרגל בגין נזק גוף שנגרם לו, אזי פושט הרגל רשאי לנהל אותה באופן אישי ועצמאי וללא מעורבות של הנאמן.
כאמור, הלכת ידידיה משנת 1968 קבעה כי כל הפיצויים שמקבל פושט הרגל בתביעה על נזקי גוף, שייכים לו בלבד, ולא לנאמן או לנושים.
קביעה זו התבססה על ההגדרה המצומצמת של המונח נכס בפקודת הנזיקין, אשר כוללת כאמור רק נכסי מקרקעין או נכסי מיטלטלין בלבד, כפי שצויין לעיל ועל כן לכאורה, איננה כוללת גם פיצויים בגין נזקי גוף.
במסגרת הלכת ב.ת.ב. החדשה קבעה השופטת וילנר כי הגיעה העת לעדכן ולהרחיב את פרשנות המונח נכס לפי פקודת הנזיקין ולקבוע שעוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל כוללת גם עוולות שגרמו נזק ממון לכושר השתכרותו של פושט הרגל, וזאת בהתבסס על התכליות הן של פקודת פשיטת הרגל והן של פקודת הנזיקין.
לפיכך, גם רכיב הפיצויים עקב אובדן כושר ההשתכרות של פושט הרגל בשל נזקי גוף שנגרמו לו, שנחשב לאחד מרכיבי הפיצויים המשמעותיים בתביעות נזקי גוף, צריך להיות מועבר לנאמן וממנו לנושים ולא לפושט הרגל.
מבחינת תכלית פקודת פשיטת הרגל, סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל מסמיך את בית המשפט להורות על העברת הכנסותיו, לרבות משכורתו של פושט הרגל לנאמן, תוך הקצבת סכומים הדרושים למחייתו של פושט הרגל ושל התלויים בו.
סמכות זו נועדה לממש שתי תכליות עיקריות של הליך פשיטת הרגל, כינוס נכסי החייב לשם חלוקתם היעילה וההוגנת בין נושיו וכן מתן אפשרות לחייב לשקם את חייו על אף ההסתבכות הכלכלית אליה נקלע.
בהתאם לכך, סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל נועד מצד אחד להקל על אפשרות המימוש של נכסי פושט הרגל לאחר מתן צו הכינוס ומצד שני להגן על פושט הרגל מפני פגיעה קשה מדי בתנאי המחיה שלו ושל התלויים בו ובאופן שיאפשר את שיקומו הכלכלי.
בהקשר זה יש לזכור שהפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו של ניזוק פושט רגל הנו למעשה תחליף למשכורתו הממשית, שמוקנית ברובה לנאמן בהתאם לאמור בסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל.
לפיכך, אין בנמצא כל טעם להבחנה בין משכורתו הממשית של פושט הרגל, לבין פיצוי נזיקי המשמש כחלף-משכורת לעניין הגשמת תכליותיו של הליך פשיטת הרגל.
הבחנה זו יוצרת למעשה אפליה בין חייבים שונים ללא הצדקה ובאופן אשר מטיב עם פושטי רגל שכושר השתכרותם ניזוק בשל עוולה, ביחס לפושטי רגל המשתכרים משכורת ממשית ואשר נאלצים להעביר חלק ניכר ממנה לקופת הכינוס.
התכלית הבסיסית של דיני הנזיקין הינה השבת מצב הניזוק לקדמותו, כלומר הפיצוי הנזיקי נועד בעיקר על מנת להעמיד את הניזוק במצב בו היה מצוי אלמלא העוולה.
אלמלא העוולה, במרבית המקרים היה נאלץ פושט הרגל להעביר את משכורתו או חלק ממנה לקופת הכינוס, בהתאם להוראת בית המשפט.
לפיכך יישום הלכת ידידיה, המאפשרת לניזוק פושט הרגל לשמור בידיו את כל הפיצוי שנועד, בין היתר, להחליף את משכורתו וזאת על חשבון הנושים, מציב אותו למעשה במצב משופר מבחינה זו לעומת מצבו אלמלא העוולה.
משכך, אף לשם הגשמת העיקרון הבסיסי בדיני הנזיקין של השבת המצב לקדמותו, יש מקום להורות על שינוי הלכת ידידיה ועל הקניית הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות של הניזוק פושט הרגל לנאמן.
בהתאם לכך נקבע שגם אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על ידי הניזוק פושט הרגל ולא על ידי הנאמן, אזי הנאמן הוא שיהיה זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל, לעבר ולעתיד.
מאידך, רכיבי הפיצויים בגין זכויותיו האישיות של פושט הרגל, אשר אינן מהוות נכס, יוותרו בידיו ולא יכנסו לקופת הכינוס ובכלל זה, רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.
השופטת וילנר דנה גם בשאלות היישומיות העיקריות שמעוררת ההלכה החדשה ואף התוותה קווים מנחים לפתרונן, וזאת כפי שיפורט להלן:
(1) ישנם מקרים בהם הפיצוי שנקבע בפסק הדין שניתן בתביעת הנזיקין הוא גלובלי, או על דרך הפשרה, כך שאין פירוט של הערכת הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים ולרבות בגין הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד.
כמו כן ישנם מקרים בהם נפסק פיצוי על דרך האומדנא, בין ביחס לכלל הפיצוי ובין ביחס לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסדי ההשתכרות.
במקרים אלו יתעורר הצורך לחלץ את סכום הפיצוי שנקבע לניזוק בגין הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, שממנו יועבר הסכום שיקבע לנאמן.
לפיכך מוצע לשאוף מלכתחילה לכך שכאשר ניזוק נמצא בהליכי פשיטת רגל, פסק הדין הנזיקי בעניינו, גם אם הוא ניתן על דרך הפשרה או כולל הערכה גלובלית של גובה הפיצוי הכולל, יכלול הערכה מפורשת של רכיבי הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות.
לכן, על בית המשפט הדן בתביעה הנזיקית של פושט רגל לבודד את רכיבי הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ופגיעה בכושר השתכרות לעתיד ולציינם במפורש במסגרת פסק הדין.
כמו כן, יש לציין, במידת האפשר, את בסיס השכר ושיעור הגריעה מהשכר שהיוו בסיס לסכום הפיצוי שנפסק, על מנת שניתן יהיה לחלץ את סכום הפיצוי הרלוונטי לתקופת הליך פשיטת הרגל.
(2) במקרים של מתן פסק דין המאשר הסדרי פשרה, בית המשפט שדן בתביעת הנזיקין ימנע ממתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אלא לאחר שיוודא כי הצדדים קבעו במסגרת ההסכם את רכיב הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסדי השתכרות ואת הנתונים הרלוונטיים לעניין זה.
(3) בהמשך לכך, על בית המשפט הדן בתיק פשיטת הרגל, אשר בדרך כלל ידרש לאשר מראש את הגשת התביעה הנזיקית על ידי החייב או הנאמן, לציין בהחלטתו כי על פסק הדין הנזיקי לכלול הערכה של גובה הפיצוי בגין ראשי הנזק האמורים.
כמו כן, בית המשפט של פשיטת הרגל לא יאשר פשרה בתיק הנזיקי אשר לא תכלול הערכה של ראשי הנזק האמורים.
(4) אם, חרף האמור לעיל, פסק הדין הנזיקי לא יכלול הערכה של גובה הפיצוי בגין ראשי הנזק האמורים מכל טעם שהוא, או אם ההליך הנזיקי הסתיים טרם כניסתו של הניזוק להליך פשיטת הרגל, והפיצויים שנפסקו לפושט הרגל כוללים גם פיצוי בגין תקופת הליך פשיטת הרגל, אזי על בית המשפט הדן בתיק פשיטת הרגל לחלץ מתוך סכום הפיצוי הכולל שנפסק לטובת הניזוק פושט הרגל את סכום הפיצוי המשקף את גובה הפסדי ההשתכרות.
קביעת סכום הפיצוי כאמור תיעשה על-פי הנוסחאות שמפורטות בפסק הדין, בהתייחס לתקופת ההפסד כולה, עבר ועתיד, תוך התחשבות בסכום הכולל שנפסק ובהתחשב בפרמטרים הרלוונטיים, כגון, גיל הניזוק, בסיס השכר שלו ערב האירוע הנזיקי ולאחריו, שיעור אחוזי הנכות הצמיתה, שיעור הנכות התפקודית, הפסדי שכר בפועל, גיל תוחלת עבודה ועוד.
לאחר שבית המשפט של פשיטת הרגל יקבע את סכום הפיצוי בגין רכיב הפסדי השכר מסך הפיצויים שנפסקו לניזוק פושט הרגל וזאת בין אם הסכום נקבע בפסק הדין הנזיקי, ובין אם הסכום נקבע על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל כאמור לעיל, עליו גם לקבוע מהי תקופת הזמן הרלוונטית עד למתן הפטר בעניינו של פושט הרגל, אשר לגביה ורק לגביה, יהא עליו להעביר לנאמן את רכיב הפיצוי שקיבל בגין הפסדי השתכרותו בעבר ולעתיד.
יש לשים לב כי ככל שבעת הליך פשיטת הרגל צפוי הניזוק להגיע לגיל פרישה, יהא עליו להעביר לנאמן את הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה שקיבל לתקופה האמורה.
תחימת תקופת העבר תיעשה ממועד מתן צו הכינוס ועד למועד עריכת החישוב ואילו חישוב סכום הפיצוי לגבי הפסדי השכר בעבר של פושט הרגל יהיה כדלקמן: מכפלת מספר החודשים בתקופת העבר בהפסד השכר החודשי שנקבע, בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה.
עם כניסתו הקרובה לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, תיקבע בעניינו של כל פושט רגל תכנית פירעון אשר בה תפורט, בין היתר, תקופת התשלומים בה הוא מחויב עד למתן הפטר, וזאת כאמור בסעיף 161 לחוק.
לפיכך, תקופת העתיד תהיה התקופה שממועד עריכת החישוב עד למועד שנקבע למתן ההפטר ואילו חישוב סכום הפיצוי לגבי הפסדי השכר בעתיד של פושט הרגל יהיה כדלקמן:
מכפלת שיעור ההפסד החודשי של פושט הרגל, שהוא פונקציה של שיעור הגריעה מן השכר, כפי שנקבע בפסק הדין הנזיקי או על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל, כמבואר לעיל, בהיוון מתאים למספר החודשים שנותר מיום עריכת החישוב ועד למועד מתן ההפטר, כמוערך בתכנית הפירעון.
לאחר תחימת התקופות לעבר ולעתיד וקביעת סכום כספי הפיצויים ביחס אליהן כאמור לעיל, על בית המשפט לקבוע גם מהו הסכום הסופי שיש להעביר לנאמן מתוך סכומים אלה וזאת תוך התחשבות בסכומים הדרושים לפושט הרגל ולתלוייו לצורך מחייתם בכבוד והוצאותיהם, שייוותרו בידיו, כאמור בסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל.
על מנת שלא לפגוע באופן היוון הפיצוי בגין הפסדי השכר שנפסקו לפושט הרגל בעתיד ובהלימה לפסק הדין הנזיקי ביחס לסכומים אלה, העברת הסכומים לקופת הכינוס תתבצע באופן חד פעמי ולא מדי חודש בחודשו.
תשלום חד פעמי כאמור אף יועיל לזירוז הליך פשיטת הרגל וכך יקדם הן את האינטרס של פושט הרגל לקבל הפטר מחובותיו במועד מוקדם יותר, והן את עניינם של הנושים לפירעון חובם באופן יעיל ומהיר.
כאמור, השופטת וילנר קבעה שקניית זכות התביעה בגין אובדן כושר ההשתכרות מוקנית לנאמן, כאמור בסעיף 21(1) לפקודת הנזיקין.
עם זאת, השופטת וילנר גם הבהירה שאין בהקניית זכות התביעה בגין אובדן כושר ההשתכרות לנאמן כדי למנוע מפושט הרגל להגיש בעצמו תביעת נזיקין הכוללת גם את ראש הנזק של הפסד השתכרות, שתוגש בשם הנאמן לאחר קבלת אישור מבית המשפט של פשיטת הרגל וכן ראשי נזק נוספים אשר זכות התביעה בגינם אינה מוקנית לנאמן וזאת על מנת שלא לפצל את ההליך בין ראשי הנזק השונים.
השופטת גם הדגישה שזכות התביעה היא לעד של הנאמן ומשכך, תביעת הנזיקין של פושט הרגל תנוהל תחת פיקוחו של הנאמן, בין אם באמצעות הצטרפותו להליך כמייצג פושט הרגל, ובין אם באמצעות צירופו כתובע נוסף וזאת על מנת למנוע ניגוד אינטרסים במסגרת התביעה בגין הפסד כושר ההשתכרות.
כאמור, השופטים סולברג ואלרון הסכימו עם עמדתה העקרונית של השופטת וילנר בדבר העברת רכיב הפיצויים בגין אובדן כושר ההשתכרות לנאמן.
יחד עם זאת, השופט אלרון סבר שהתביעה עדיין צריכה להתנהל על ידי פושט הרגל, מאחר שניהולה על ידי הנאמן עלולה לגרום לפגיעה לא מידתית בפרטיות פושט הרגל נוכח החשיפה הגדולה שנדרשת בתביעות כאלה בנושאים רפואיים רגישים.
השופט סולברג הצטרף בעניין זה לדעת השופטת וילנר ועל כן נקבע כדעתה גם בעניין זה.
לסיכום,
בהתאם להלכת ב.ת.ב. החדשה, תביעות נזקי גוף של פושטי רגל יוגשו בפיקוחו של הנאמן, כאשר הפיצויים על הפסדי השכר יועברו לנאמן ולקופת הנושים ואילו פושט הרגל יקבל את הפיצויים בגין זכויותיו האישיות, לרבות בגין כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה, עזרת הזולת והוצאות רפואיות.
קראו עוד: סדר פירעון החובות לפי חוק חדלות פירעון
