סעיף 66א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 מאפשר להטיל צו עיכוב יציאה מהארץ על חייב בעל יכולת שמשתמט מתשלום חובותיו וזאת בצד הגבלות נוספות, כגון קבלת דרכון, החזקת רישיון נהיגה ועוד.
בהקשר זה התעוררה השאלה מה דינו של צו עיכוב יציאה מהארץ כזה שהוטל על חייב שהינו תושב חוץ ובאילו נסיבות ניתן לבטלו מהטעם שהמדובר בפגיעה בלתי סבירה בחירותו.
במסגרת הליך רע"א 8477/16 ברקאי נ' גולדמן התייחס בית המשפט העליון לשיקולים שיש לקחת בחשבון כדי לקבוע מהו היקף הזיקה של חייב תושב חוץ לישראל.
כמו כן בית המשפט קבע ופסק באילו נסיבות ניתן לקבוע שהוא העתיק את מרכז חייו לישראל, כך שיש להתייחס אליו כאל תושב ישראל ועל כן הפגיעה בו כתוצאה מצו עיכוב יציאתו מהארץ הנה מצומצמת יותר ואין לבטל צו זה.
לדבריו, המדובר בנתונים שכוללים את משך וטיב ההיעדרות של החייב ממקום המגורים הנטען, אופי העיסוק וצבירת הרכוש בזמן ההיעדרות, קבלת אזרחות או מעמד קבע במדינת אחרת, מקום הקמת המשפחה וכוונתו הסובייקטיבית של הפרט לשוב למקום המגורים הנטען, אופן שיתוף הפעולה שלו עם הליכי ההוצאה לפועל ומסירת מידע על ידו על נכסיו ומקורות פרנסתו בארץ ובחו"ל ועוד.
תיק זה עסק בחייב שנולד בישראל בשנת 1956 ומחזיק באזרחות ישראלית ובלגית.
בשנת 1978, בגיל 22, עזב החייב את הארץ, התיישב בשווייץ, התחתן ונולדה לו שם בת.
בשנת 2007 הגיע החייב ארצה עם בתו, כדי לבקר את אמו. עם נחיתתו בנתב"ג, נעצר החייב עקב תלונה שהזוכות הגישו נגדו בגין קבלת דבר במרמה וזיוף מסמכים, וזאת לאחר שהוא קיבל מהן כספים על יסוד מצג שווא שהוא ישקיע אותם בחו"ל עבורן.
החייב אף הורשע לפי הודאתו בעבירות אלו ונדון ל-50 חודשי מאסר.
בעת שהותו של החייב בכלא, הגישו הזוכות נגדו תביעות אזרחיות בגין סכומי הכסף שהוא נטל מהן, פתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל וביקשו להטיל עליו הגבלות שונות לפי סעיף 66א לחוק ההוצל"פ, לרבות צו עיכוב יציאה מהארץ.
בחודש נובמבר 2010 הוטל צו עיכוב יציאה בארץ נגד החייב, ששוחרר ממאסרו באוגוסט 2011 ומאז הוא שהה בארץ.
רק כעבור 4 שנים, באפריל 2015, הגיש החייב בקשה לביטול צו עיכוב היציאה, בנימוק שהוא גורם לפגיעה בלתי סבירה בחירותו, מאחר שהוא תושב חוץ הנעדר זיקה לישראל.
גובה החוב שלו בהוצאה לפועל באותם ימים עמד על כ-6.5 מיליון ₪.
ברם, רשם ההוצאה לפועל הורה שצו עיכוב היציאה של החייב יבוטל אך ורק בכפוף לקיום תנאים מצטברים, לרבות תשלום סך 600,000 ש"ח לזוכות, כיסוי יתרת החוב בתשלומים חודשיים בסך של 3,000 ₪.
מעבר לכך הורה הרשם על העמדת שני ערבים שייערבו לתשלומים החודשיים בתיקי ההוצאה לפועל של החייב ויצורפו כחייבים נוספים בתיקים, במקרה שהחייב לא יעמוד בתשלומים החודשיים, כאשר יציאתם של אותם ערבים לחו"ל תעוכב אף היא, כל עוד החייב נמצא מחוץ לישראל.
רשם ההוצל"פ נימק את החלטתו בכך שלחייב יש זיקה הדוקה לישראל, מאחר שהוא נולד בישראל, נהג לבקר את בני משפחתו בארץ בזמן שהתגורר בחו"ל ולא ביקש לבטל את הגבלת עיכוב היציאה מהארץ במשך 4 שנים לאחר שחרורו ממאסר, כך שהוא כבר מקיים שגרת חיים בישראל מזה ארבע שנים.
בנוסף, החייב אינו משתף פעולה עם הליכי ההוצאה לפועל, מאחר שהוא נמנע מלמסור מידע על נכסיו ועסקיו בארץ ובחו"ל ועל יכולתו לשלם את חובותיו.
החייב הגיש ערעור בזכות על החלטת רשם ההוצאה לפועל בפני בית משפט השלום, אך נדחה על ידו, בנימוק שהיה עליו להגיש בקשת רשות ערעור, מאחר שעניינו לא כלול בסעיף 80(ב) לחוק שעוסק בנושאים עליהם קיים בערעור בזכות.
עוד נקבע שהחייב לא הוכיח שזיקתו לחו"ל גוברת על זיקתו לישראל, מאחר שהוא אינו מצביע על מקום מגורים, עבודה או עסקים ממשיים בחו"ל.
החייב, באמצעות עורך דין המתמחה בהליכי הוצאה לפועל, הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי, שגם דחה אותה.
החייב לא ויתר והגיש בקשת רשות ערעור גם בפני בית המשפט העליון, אך נדחה גם על ידו, בפסק דין שניתן ביום 15.1.2017 על ידי השופט זילברטל.
גם השופט זילברטל נימק את החלטתו בטיעון הפרוצדוראלי, לפיו יש לדחות את בקשת החייב מאחר שלא ניתנה לו רשות לערער בערכאות הקודמות וזאת למרות שהוא היה מודע לכך שבית המשפט העליון טרם פסק בסוגיה של ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שהוטל על חייב תושב חוץ לפי סעיף 66א לחוק ההוצל"פ.
יחד עם זאת, השופט זילברטל מצא לנכון להתייחס, גם אם בבחינת למעלה מהדרוש, לקביעה לפיה מרכז חייו של החייב הועתק לישראל ולפיכך הפגיעה בו כתוצאה מעיכוב יציאתו מהארץ מצומצמת יותר, שכן יש להתייחס אליו כאל תושב ישראל ולציין שהוא סובר אחרת.
לדבריו, בית המשפט העליון כבר קבע בהקשרים שונים את הנתונים שיש להביא בחשבון לצורך קביעת זיקתו או מרכז חייו של אדם ואשר כוללים את משך וטיב ההיעדרות ממקום המגורים הנטען, אופי העיסוק וצבירת הרכוש בזמן ההיעדרות, קבלת אזרחות או מעמד קבע במדינת אחרת, מקום הקמת המשפחה וכוונתו הסובייקטיבית של הפרט לשוב למקום המגורים הנטען ועוד.
ברם, במקרה דנן מדובר בחייב שבחר מרצונו החופשי לצאת את הארץ כשלושים שנה לפני מעצרו, רכש אזרחות זרה, ניהל בחו"ל עסקים והקים שם משפחה ובאף שלב לא החליט לשוב לישראל ביוזמתו ולהתגורר בה דרך קבע.
יש בנתונים אלו אינדיקציות כבדות משקל לזיקתו ההדוקה של החייב לחו"ל.
מעבר לכך, בִתו של החייב נמצאת בחו"ל ונמנעת מלהגיע לארץ, דבר שמהווה אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שמרכז חייו של החייב מוסיף להיות בחו"ל.
לעומת זאת, קיים קושי לזקוף לחובת החייב את תקופת שהותו בישראל מאז שחרורו ולהסיק מכך שמדובר בתושב הארץ, שכן הוא מצוי בארץ בעל כורחו.
אמנם, יש ליתן משקל לעובדה שהוא ביקש את ביטול צו עיכוב היציאה רק בחלוף 4 שנים לאחר שחרורו ממאסר ואולם, כאשר פרט זה נשקל אל מול יתר הנתונים שלעיל, אזי מכלול הנסיבות מוליך למסקנה לפיה מדובר בתושב חוץ שלא העתיק באופן מלא את מרכז חייו לארץ במהלך השנים האחרונות ואין להתייחס אליו כאל תושב ישראל.
לפיכך, ההגבלה שהוטלה עליו גורמת לפגיעה בחירותו ובזכותו לנהל אורך חיים כרצונו ובמקום בו יבחר, מעבר לפגיעה במי שמושבו הקבוע בישראל.
בהמשך לכך נקבע שככל שהחייב יגיש בקשה נוספת לביטול צו עיכוב היציאה שלו בפני לשכת ההוצל"פ, ולו עקב שינוי נסיבות הנובע מעצם חלוף הזמן או שהוא יתן הצעה לסילוק החוב, אזי יש לייחס משקל הולם, בין יתר הנתונים, להיותו ביסוד הדברים, תושב חוץ, גם אם קיימת לו זיקה לישראל.
יחד עם זאת, יש כמובן גם לייחס משקל לעובדה לפיה החייב אינו משתף פעולה עם הליכי ההוצאה לפועל ועל כן מן הראוי שהוא גם ימסור מידע על הנכסים שברשותו.
עוד בנושא: ביטול הגבלות בהוצאה לפועל לחייב המנס הלהגיע להסדר נושים לפני צו כינוס
