המחאת חוב הנה העברת חוב של חייב כלשהו לצד שלישי / נמחה, באופן לפיו הנמחה הופך להיות לחייב של הנושה, במקום החייב המקורי שיוצא מהתמונה.
כלומר, מדובר למעשה בחילופי חייבים באופן לפיו הנמחה נכנס בנעלי החייב ואילו החייב יוצא מהתמונה, כך שאם הנמחה לא יפרע את חובו כלפי הנושה, הנושה לא יוכל לחזור אל החייב ולדרוש ממנו לפרוע את החוב כלפיו.
כדי ליצור המחאת חוב יש צורך במערכת יחסים משולשת, בין חייב / ממחה, נושה ונמחה.
יחד עם זאת לא כל המחאת חוב הנה המחאה כדין. על מנת שהמחאת החוב תהיה כדין קרי, מחייבת ובעלת תוקף, עליה לענות על כל התנאים המצטברים אשר קבועים לגביה בסעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 ולפיו:
"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין".
מסעיף זה אנו למדים כי התנאים ליצירת המחאת חוב כדין הנם כדלקמן.
ראשית, מדובר בחוב שמותר להעביר / להמחות אותו לפי הדין, מאחר והדין לא שלל או הגביל את אפשרות העברתו מחייב אחד לחייב אחר.
שנית, החייב והנמחה ערכו ביניהם הסכם לפיו חוב החייב יועבר מהחייב לנמחה.
שלישית, הנושה הסכים שהחוב כלפיו יועבר מהחייב לנמחה, שכן לנושה יש אינטרס לגיטימי לוודא שהחייב כלפיו נמצא במצב כלכלי טוב דיו כדי לפרוע את החוב כלפיו, בפרט שאם הנמחה לא יפרע את החוב כלפי הנושה, אזי הנושה לא יוכל לחזור לחייב ולדרוש ממנו לפרוע את החוב כלפיו וזאת כפי שהוסבר לעיל.
לפיכך, ללא הסכמת הנושה לחילופי החייבים, אין תוקף להמחאת החוב. יתרה מכך, לא רק שהחייב אינו רשאי להמחות את חבותו לאחר אלא בהסכמת הנושה, אלא שבהיעדר הסכמה כאמור, גם במקרה שבו חיוביו של החייב נפרעו על ידי צד שלישי, לא יחשב אותו צד שלישי כמי שבא בנעליו של החייב, כך נקבע על ידי בית המשפט העליון בהליך ע"א 3990/91 אבנר נ' עציוני.
לגבי השאלה כיצד צריכה להינתן הסכמת הנושה, קבעה הפסיקה כי בסעיף 6 לחוק לא צויין שהסכמת הנושה חייבת להיות בכתב וגם אין כל קביעה כזה בפסיקה ועל כן הסכמת הנושה יכולה להינתן גם באמצעות התנהגות הנושה.
כך נקבע בפסק הדין שניתן ביום 9.3.2016 בהליך רע"ב 54305-03-15 גורי מוצרי צריכה (1991) בע"מ נ' הרדוף תוצרת מזון אורגני אגודה שיתופית חקלאית בע"מ על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב.
סעיף 7 לחוק המחאת חיובים קובע כי: "המחאת חבות אין בה כדי לשנות את החבות או תנאיה ולנמחה יעמדו כלפי הנושה כל הטענות שעמדו לחייב בעת ההמחאה". כלומר, המחאת החוב איננה משנה את עצם החוב או את תנאיו, וכל הטענות שהיו לחייב כלפי הנושה בעת ביצוע ההמחאה, יעמדו גם לנמחה, שנכנס בנעליו.
סעיף 8 לחוק המחאת חיובים קובע כי "היתה החבות מובטחת בערבות או בשעבוד שניתן לא מידי החייב, מפקיעה המחאת החבות את הערבות והשעבוד, זולת אם הערב או בעל הנכס המשועבד הסכים להמחאה". כלומר, כאשר ממחים חוב שהיה מובטח בערבות או בשיעבוד, אזי לא יהיה עוד תוקף לערבות או לשיעבוד, אלא אם כן הערב א בעל הנכס המשועבד הסכים להמחאה.
חוק המחאת חיובים עוסק הן בהמחאת חוב והן בהמחאת זכות ומאחר ורבים נוטים להתבלבל ביניהם, חשוב להבדיל ביניהם וזאת כפי שיוסבר להן.
סעיף 7 לחוק המחאת חיובים מגדיר מהי המחאת זכות, בקובעו: "(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. (ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד".
מסעיף 7 אנו למדים שהמחאת זכות הנה העברת זכות הנושה כלפי החייב לגורם אחר / נמחה, באופן לפיו הנמחה נכנס בנעלי הנושה והופך להיות לנושה של החייב, במקום הנושה המקורי.
כלומר, בעוד המחאת חוב עוסקת בחילופי חייבים, אזי המחאת הזכות עוסקת בחילופי נושים.
כדי ליצור המחאת זכות יש צורך במערכת יחסים משולשת, בין חייב, נושה / ממחה ונמחה.
על מנת שהמחאת הזכות תהיה כדין, אין צורך בהסכמת החייב לביצוע המחאת הזכות ולחילופי הנושים במסגרתה, מאחר ונקודת המוצא היא שלחייב לא צריך לשנות מי הנושה שלו, וזאת בשונה מהמחאת חוב, אשר כאמור דורשת את הסכמת הנושה לביצועה ולחילופי החייבים במסגרתה.
יחד זאת, יש לוודא שהמדובר בזכות שניתן להעביר / להמחות ואשר אפשרות העברתה לא נשללה או הוגבלה לפי הדין, לפי מהות הזכות, או לפי הסכם בין החייב לנושה אשר מונע מהנושה להעביר את זכותו לנמחה.
בית המשפט העליון קבע שזכויות אישיות שעל פי מהותן רק בעליהן רשאים לממשן הנן זכויות נדירות וכי המחוקק יטה להגביל את עבירותה של זכות רק כשיש חשיבות לזהותו של הנושה, שאז יש מקום להגן על אינטרסים של החייב, למשל כשמדובר במתן שירותים אישיים או יחסי עובד-מעביד ומבטח-מבוטח.
הבדל מהותי נוסף בין המחאת החוב לבין המחאת הזכות מתבטא במקרה בו החוב לא נפרע לאחר ההמחאה.
כפי שהוסבר לעיל, כאשר מדובר בהמחאת חוב, אזי במצב בו החייב הנמחה לא פורע את החוב, הנושה לא יוכל לחזור לחייב המקורי במקרה כזה.
לעומת זאת, כאשר מדובר בהמחאת זכות, אזי במקרה בו החייב לא פורע את החוב לנושה הנמחה, יוכל הנושה הנמחה לחזור לנושה הממחה ולדרוש ממנו לפרוע את החוב כלפיו.
דוגמא:
כדי להמחיש הבדל זה, ניקח דוגמא לפיה אבי חייב כסף לבני, ואילו בני חייב כסף לגבי. כלומר, אבי הנו חייב של בני, בני הנו נושה של אבי וחייב של גבי ואילו גבי הנו נושה של בני.
כדי לערוך המחאת חוב, בני ימחה את החוב שלו כלפי גבי לאבי, כך שאבי יהיה החייב של גבי. לשם כך דרושה הסכמת גבי. אולם, אם אבי לא יפרע את החוב כלפי גבי, לא יוכל גבי לחזור לבני.
כדי לערוך המחאת זכות, בני ימחה את הזכות שלו כלפי אבי לגבי, כך שאבי יהיה החייב של גבי. לשם כך אין צורך בהסכמת אבי. אולם, אם אבי לא יפרע את החוב כלפי גבי, יוכל גבי לחזור לבני.
כלומר, בשני המקרים אבי הופך להיות חייב של גבי. אולם יש הבדל מהותי אם אבי לא יפרע את החוב לגבי. במידה ומדובר בהמחאת חוב, גבי לא יוכל לחזור לבני. אך אם מדובר בהמחאת זכות, גבי יוכל לחזר לבני.
לפיכך, לשאלה כיצד תסווג עסקת המחאה שבוצעה בין הצדדים מבלי שהם הגדירו אותה מראש ובמפורש כהמחאת חוב או כהמחאת זכות, יש משמעות קריטית במידה והחייב הופך להיות חדל פירעון. ברם, התשובה לשאלה זו איננה תמיד ברורה, מאחר שלעתים אותה מסכת עובדתית יכולה להתפרש הן כהמחאת חוב והן כהמחאת זכות.
שאלה חשובה ומרתקת משפטית נדונה בהליך רע"א 12027/04 נסר אלדין סלמאן נ' סליבא ובניו 1995 בע"מ.
תיק זה עסק בחברה בשם סליבא שהיתה נושה של חייב בשם סלמאן. סלמאן, שמצידו היה נושה של חברה אחרת בשם רקפת, טען שרקפת התחייבה לשאת בתשלום לסליבא, כך שהתשלום של רקפת לסליבא יקוזז מהחוב של רקפת לסלמאן.
בית המשפט המחוזי קבע שאין המדובר בעסקת המחאת חוב בה הומחה חובו של סלמאן לרקפת, אלא בעסקת המחאת זכות בה הומחתה זכותו של סלמאן לקבלת תשלום מרקפת אל סליבא, שכן אין מקום לקבל שסליבא ורקפת הסכימו לעסקת המחאת חוב בה מאבדת סליבא את זכותה לחזור אל סלמאן אם היא לא תוכל להיפרע מרקפת.
בהתאם לכך נקבע, כי משנבצר מסליבא לגבות את חובה מרקפת, היא רשאית לחזור לסלמאן ולהיפרע ממנו.
בית המשפט העליון אימץ את קביעתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, באופן ממנו עולה שכאשר הצדדים לא סיווגו במפורש את סוג ההמחאה שנעשתה ביניהם, אזי ברירת המחדל הנה שהמדובר בהמחאת זכות ולא בהמחאת חוב.
בפסק הדין ניתן הסבר לכך שהדעת נותנת שהסכמת הנושה להמחאה לא היתה ניתנת ללא שמירת זכות החזרה שלו אל החייב המקורי בהיעדר תשלום מצד החייב הנמחה. דבר זה מעוגן במציאות הכלכלית ובשכל הישר.
פסק דין של בית המשפט העליון הסתמך על דבריו של פרופ' לרנר בספרו המחאת חיובים, לפיהם בעסקה מסחרית רגילה קשה להעלות על הדעת שפלוני יסכים לקבל על עצמו חוב של אחר ללא תמורה, כפי שקורה בהמחאת חוב ולכן העיסקה הסבירה הנה המחאת זכות, ואשר בה לא אבדה זכות החזרה אם לא שולם החוב.
לפיכך, כאשר נושה מביע את הסכמתו להצעת החייב שצד שלישי יפרע את חובו של החייב, הסכמה זו אינה מתפרשת בדרך כלל כהמחאת חבות אלא כהמחאת זכות, מאחר שכוונת הנושה היא לשמור על זכותו להיפרע מהחייב המקורי, אם לא יצליח להיפרע מהצד השלישי.
קריאה נוספת: ביטול פעולה המהווה העדפת נושים לפי חוק חדלות פירעון
