עיקול זמני מול משכון - מי גובר?

העיקול הזמני הוטל לטובת נושה פרטי אשר זכה בפסק דין שלא נפרע על ידי החייב וזאת מכח תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 

המשכון נרשם לאחר הטלת העיקול לטובת בנק איגוד במסגרת הסכם פשרה לפרעון חובות שנערך בין החייב לבנק, זאת מכח סעיף 3 לחוק המשכון תשכ"ז-1967. 

יצויין כי העיקול על המניות לא נרשם בפועל ברשם החברות מאחר שבאותה עת היה קושי טכני לרשום את העיקול ברשם החברות, אולם הבנק ידע בכל מקרה על עצם הטלת העיקול הזמני על המניות מכח הודעה שנמסרה לו בעניין זה על ידי הנושה הפרטי, זאת לפני שהבנק עצמו רשם את המשכון עליהן. 

מכל מקום בדיעבד, החייב הפר את הסכם הפשרה שנחתם בינו לבנק, על כן הבנק עתר למימוש המשכון שעל המניות. 

הנאמן על המניות מטעם הנושה הפרטי התנגד למימוש המניות על ידי הבנק בטענה שזכות העיקול הזמני שלו גוברת על המשכון. 

כתוצאה מכך התעוררה השאלה מי גובר על מי: העיקול הזמני או המשכון שנרשם לאחריו? 

בית המשפט הגיע למסקנה לפיה העיקול הזמני גובר על המשכון וזאת משני הטעמים הבאים:

ראשית, לאור הכלל הידוע בכל תחרות זכויות בדבר מתן עדיפות לראשון בזמן ובקובעו כי כלל זה חל גם עיקול זמני שנרשם ראשון בזמן ולא רק על עיקול קבוע. 

שנית, מאחר שהבנק לא קיים דרישת תום הלב שנדרשת ממנו על מנת להקנות לו עדיפות מכח תקנת השוק של המשכון.  

הכלל בדבר מתן עדיפות לראשון בזמן חל גם על עיקול זמני ולא רק על עיקול קבוע.

בפתח דבריו הבהיר בית המשפט כי עיקול זמני הינו פרי החלטה שיפוטית ואילו משכון הינו פרי הסכמת הצדדים, לאור סעיף 3 לחוק המשכון שקובע כך:

"(א) מישכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה. 

(ב) הגבלה או תנאי החלים, לפי דין או הסכם, על העברת בעלות בנכס יחולו גם על מישכונו".

כלומר, במידה ויש הגבלה כלשהי על העברת הבעלות בנכס מושא המשכון, הגבלה זו תחול גם על משכונו של הנכס. 

פועל יוצא מכך הוא שהראשון בזמן גובר, שכן ככל שהוטלה הגבלה קודמת בזמן על העברת הבעלות בנכס, ההגבלה תחול גם על המשכון שנוצר ותכפיף אותו אליה.

במקרה דנן אין חולק שהעיקול הזמני הוטל לפני המשכון. 

קראו בהרחבה: העדפת נושים

לפיכך, לפי סעיף 3(ב) לחוק המשכון, המשכון כפוף לעיקול הזמני שהוטל לפניו על המניות, על כן העיקול הזמני גובר עליו.

בית המשפט דחה לעניין זה את האבחנה שהבנק ניסה ליצור בין עיקול קבוע לעיקול זמני בהסתמך הטעמים הבאים: 

ראשית, במסגרת הליך ע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' רוזנבוים שבו נדונה השאלה האם יש בכוחו של עיקול זמני שמוטל על מקרקעין כדי למנוע רישום משכנתה לטובת צד ג' על המקרקעין המעוקלים, קבע בית המשפט העליון שעיקול זמני מונע רישום משכנתה על הנכס מושא העיקול, בהסתמך בין היתר על הוראת סעיף 3(ב) לחוק המשכון. 

קביעה זו נומקה בכך שמכיוון שתכלית המשכון להבטיח את היכולת להיפרע מתוך הנכס הממושכן, הרי שנכס שאי אפשר להמירו בכסף על ידי מכירתו אינו עשוי להיות מתאים כמשכון. 

כלומר, נכס שלא ניתן למוכרו גם לא ניתן למשכנו. 

שנית, מסקנה זו מתעצמת נוכח מטרת העיקול הזמני שניתן לפי תקנה 374 לתקנות סד"א בדבר שימור המצב כמות שהוא ועד לבירור הזכויות. 

במסגרת הליך ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס הבהיר בית המשפט העליון כי פעולתו של העיקול הזמני מסתכמת בהקמת מעין מחסום משפטי שמיועד לשמר את מצב הדברים בנוגע לנכס בעת הטלת העיקול ולמנוע מבעל הנכס או מהמחזיק בו לסכל את פירעון החוב הנטען על דרך של מימוש אותו הנכס, ככל שהתובע יזכה בתביעתו. 

שלישית, במסגרת רע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלה מי גובר בתחרות שבין מוטב למקרה של פטירה בקופת גמל, לבין נושה שהטיל עיקול כאשר בעל קופת הגמל היה בחיים. 

בית המשפט העליון קבע כי במקרה כזה גוברת זכותו של המוטב למקרה של פטירה וזאת בהינתן שזכותו נוצרה בטרם הוטל העיקול, חרף העובדה שהזכאות לתשלום בפועל נוצרה לאחר הטלת העיקול. 

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הגיונה של קביעה זו יפה גם לענייננו, שכן יש בו ביטוי לכלל הידוע בכל תחרות זכויות שהוא מתן עדיפות לראשון בזמן. 

יתרה מכך, קביעה שונה שלפיה המשכון המאוחר גובר על העיקול המוקדם, תרוקן מתוכן את מוסד העיקול כאמור לעיל. 

לא למותר להוסיף שהדברים אמורים ביתר לנוכח החשיבות שנודעת לסדר הנשייה בהליך חדלות פירעון. 

 

הבנק לא קיים את דרישת תום הלב לעניין תקנת השוק. 

סעיף 5 לחוק המשכון אשר עוסק בתקנת השוק לגבי משכון, קובע כדלקמן:

"נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם".

במסגרת הליך ע"א 7916/13 ג'אביט נ' עו"ד ורו"ח סיגל רוזן רכב הבהיר בית המשפט העליון את משמעות דרישת תום הלב לגבי הנושה כך: 

"...דרישת תום הלב איננה מתמצית רק בכנוּת כוונותיו של הנושה על פי הידוע לו. קיומו של תום לב איננו שאלה אפיסטמולוגית – הידעת או לא ידעת. 

לא די בכך שלא ידעת כדי לצאת מרשת חוסר תום הלב. יש לזכור כי דרישת תום הלב בהקשר זה כוללת גם מעין חובת זהירות. 

זוהי דרישה לברר ולדעת. השאלה איננה רק מה ידעת, אלא האם היה עליך לדעת. 

היקף דרישה זו נגזר מחובת תום הלב בהתאם לנסיבות המקרה. 

כך, בעניין גרוס הובהר כי מצופה מהנושה לנקוט ב'כל המאמצים הסבירים ובני הביצוע לאיסוף המידע העומד לרשות הציבור לפי החוק'...".

כלומר, דרישת תום הלב בעניינה של תקנת שוק במשכון פירושה לא רק אי הידיעה של הנושה על אודות אי הזכאות למשכן את הנכס, אלא גם המאמצים שעשה הנושה לבירור עניין זה. 

במקרה דנן, אין חולק כי הבנק ידע על רישום העיקול הזמני על המניות לפני שהוא עצמו רשם עליהן את המשכון לטובתו, משום שהבנק אישר כי הוא קיבל קודם לכן את הודעת העיקול שנמסרה לו בעניין זה. 

במסגרת הליך ע"א 8127/06 ברוקס נ' דרורת (י.מצקל) בית מסחר לרפואות בסיטונות קבע בית המשפט העליון  כי כאשר מדובר במצב בו הרוכש מודע לקיומו של העיקול, יש לקבוע כי זכויותיו של רוכש הזכויות בנכס יהיו כפופות לזכויותיו של המעקל הקודם בזמן. 

לפיכך, מאחר ובמקרה דנן הוכח שהבנק הבנק ידע בפועל על הטלת העיקול הזמני על המניות, אזי נשמט המסד להחלתה של תקנת השוק ולטענת הבנק לעדיפות מכוחה. 

שכן, הפועל היוצא של ידיעת הבנק על אודות העיקול הזמני הוא הכפפת המשכון לעיקול הזמני שקדם לו בזמן.

מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה לפיה עסקינן בבנק, אשר הוגדר ע"י בית המשפט העליון כ-"נושה מקצועי" במסגרת  הליך ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' גדי. 

במסגרת  הליך ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש נקבע כי על הבנק מוטלת חובה מוגברת לבדוק את מצב הזכויות בנכס הממושכן כנושה מקצועי, כאשר דברים אלו מקבלים משנה תוקף במצב בו הנכס הממושכן מהווה בטוחה תמידית לטווח ארוך. 

במקרה דנן, הבנק בעצם עצם את עיניו מלראות את המצב לאשורו. 

אמנם, בסעיף 5 לשטר המשכון, החייב הצהיר כי המניות אינן מעוקלות לטובת גורם אחר.

 אולם, בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן להסתפק בהסתמכותו העיוורת של הבנק על הצהרת החייב, מאחר שהבנק ידע בפועל על העיקול. 

לעניין נפקות הסתמכותו של הבנק על מצגי הלקוח, בית המשפט העליון כבר קבע בהליך ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ כי הבנק כנושה מקצועי איננו יכול להסתמך על המצגים שהוצגו בפניו ולנקוט "בשב ואל תעשה", ביודעו את המשמעויות הכלכליות שעלולות לנבוע מבחירתו שלא לבדוק את הנכס.

מכל האמור לעיל עולה כי הבנק לא נקט בכל המאמצים הסבירים שמוטלים על נושה, לא כל שכן על נושה מקצועי. 

בכך הפר הבנק את חובת תום הלב שנדרשת לשם הקניית עדיפות מכח תקנת השוק. 

משכך, אין לו לבנק אלא לבוא אל עצמו בטרוניה. 

שומה היה על הבנק, שידע על העיקול הזמני, להסדיר את סוגיית העיקול שרבץ על המניות עוד קודם למשכון המניות לטובתו. 

קל וחומר שעה שמדובר בנושה מקצועי שחלה עליו חובת תום לב מוגברת.

לגבי העובדה לפיה העיקול לא נרשם בפועל על המניות, ציין בית המשפט כי מאחר שנקבע שהבנק ידע בפועל על הטלת העיקול, הוא איננו נדרש לדון בשאלת נפקות העדר הרישום של העיקול, מה גם שלאחרונה היה קיים קושי ברישום עיקול על מניות ברשם החברות, וזאת כפי שצויין בהליכים ע"א 2162/13 מדינת ישראל – רשם החברות נ' גרונדשטיין. 

 

לפיכך, לכן, אין בעובדה שבעת הרלוונטית לא היה רישום על העיקול בספרי רשם החברות כדי להגיע למסקנה שונה. 

 

לסיכום: בית המשפט קבע כי גם עיקול זמני שנרשם ראשון בזמן גובר על משכון שנרשם לאחריו, כאשר כי לא ניתן להחיל את תקנת השוק על המשכון של הבנק במקרה דנן, מאחר שהבנק ידע בפועל על הטלת העיקול לפני רישום המשכון. 

בהתאם לכך הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים למימוש המשכון על המניות בהם נקט הבנק. 

שאלות? חייג/י לשיחה עם עורך דין: 072-334-1001