הפרשנות הראויה למושג המשפטי מבחן תזרימי שקבוע בסעיף 2 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי כדי לקבוע מיהו חייב שנמצא בחדלות פירעון, הנה היעדר יכולת כלכלית לעמוד בתשלום מלוא החובות בתקופת פירעון סבירה בהתאם להסדרים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל.
כך נקבע במסגרת הדיון בתיק חדל"פ 802667-10-20 שהתנהל בפני לשכת ההוצאה לפועל בנצרת.
תיק זה עסק בחייב עם שלו מספר תיקי הוצאה לפועל, בחור כבן 38 גרוש ללא ילדים, שצבר חובות כספיים בסך של כ-75,000 ₪ בלבד, כאשר רוב החוב הנו בגין חוב מוהר, ואשר הגיש בקשה לפתוח בהליכי חדלות פירעון לפי סעיף 186 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018.
סעיף 186 לחוק חדלות פירעון מאפשר לחייב בעל חוב נמוך הפחות מ-150,455 ₪, לפתוח בהליכי חדלות פירעון בתנאי שהוא כבר נמצא בחדלות פירעון או שהצו יסייע למנוע את חדלות פרעונו.
סעיף 2 לחוק מגדיר חדלות פירעון באופן הבא: "חדלות פירעון היא מצב כלכלי שבו חייב אינו יכול לשלם את חובותיו במועדם, בין אם מועד פירעונם הגיע ובין אם לאו, או שהתחייבויות החייב, לרבות התחייבויות עתידיות ומותנות שלו, עולות על שווי נכסיו".
המבחנים שקבועים בסעיף 2 הנם מבחן תזרימי לפיו החייב אינו יכול לשלם את חובותיו במועד ומבחן מאזני, לפיו שווי התחייבויות של החייב עולה על שווי נכסיו.
מדובר במבחנים משולבים שיש להשתמש בהם לפי הנסיבות. במקרה דנן, החייב הצהיר שהוא חסר נכסים ולכן המבחן הרלוונטי לבחינת היותו חדל פירעון הוא המבחן התזרימי, שעוסק באי היכולת לשלם את החובות במועד.
עקרונית, ניתן לפרש את המבחן התזרימי כהיעדר יכולת כלכלית לשלם את החובות במועד שנקבע בפסק הדין, אך גם כאי יכולת לשלם את החובות בתוך פרק זמן סביר בהתאם להסדרים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל.
מבין שתי האפשרויות הלשוניות הללו, יש לבחור בפרשנות שתואמת את המטרות של חוק חדלות פירעון וחוק ההוצאה לפועל.
בעבר, החובות בהוצאה לפועל היו נפרסים על פני תקופות ממושכות, הן במסגרת צווי תשלומים שניתנו בתיקים פרטניים והן במסגרת איחוד תיקים לחייבים מוגבלים באמצעים. במקרים רבים החייבים היו משלמים צווי תשלומים בסכומים זעומים, שלא כיסו אף לא את הריביות שהתווספו לקרנות החוב.
כתוצאה מכך החייבים נותרו שנים רבות במעגל החובות, ללא אופק שיקומי. מצב זה לא הועיל גם לנושים ואף לא לציבור בכללותו. עם זאת, הוא השתנה לחלוטין עם חקיקת חוק חדלות פירעון, שאחת ממטרותיו העיקריות הנה שיקומו הכלכלי של היחיד.
בעקבות חוק חדלות הפירעון נחקק תיקון 58 לחוק ההוצאה לפועל, אשר תחם את תקופות פריסת החוב לתקופות פירעון סבירות של שלוש וארבע שנים בלבד, וכן קבע שחייב שיודיע לרשם ההוצאה לפועל שאין ביכולתו לשלם את החוב בתקופות הללו, או במסגרת צו תשלומים מנהלי, יראו את הודעתו כבקשה למתן צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון.
כך נקבע בסעיפים 7א1 ו-7א2 לחוק ההוצאה לפועל. בנוסף בוטלה האפשרות להכרזת החייב כמוגבל באמצעים.
כמו כן, ועל מנת להניע את החייבים שאינם יכולים לפרוע מיידית את חובותיהם ושאין להם נכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב, לפעול להסדרת חובותיהם בדרך של פריסת התשלום ולהתמיד בתשלומים, ניתנו לחייבים שעומדים בפריסת התשלום שנקבעה להם תמריצים שכוללים הפחתת ריבית, עיכוב וביטול הליכים, בהתאם לאמור בסעיף 69ב7 לחוק ההוצאה לפועל.
כלומר, כדי לאפשר לחייבים אופק שיקומי, המחוקק תחם את תקופות פריסת החובות במסגרת חוק ההוצאה לפועל לתקופות פירעון קצובות לא ממושכות, שמאפשרות חזרה למעגל החיים הכלכלי בתוך תקופה סבירה, תוך מתן תמריצים להסדרת החובות ולעמידה בתשלום.
רק חייבים שלא יוכלו לעמוד בתקופות הפריסה הללו ושלא יגיעו להסכמות עם הנושים, יידרשו לפנות להליך חדלות פירעון, מאחר שלא יימצא להם מענה במסגרת חוק ההוצאה לפועל.
עם זאת, הליך חדלות פירעון הנו הליך שכרוך בעלויות ומשאבים לא מבוטלים ולמעט מקרים חריגים, הוא נמשך כארבע שנים.
במסגרת הצו לפתיחת הליכים מתמנה נאמן שנדרש לערוך בירור כלכלי בדבר מצבו של החייב, לבחון את הדו"חות והמסמכים שמגיש החייב, לפעול לקבלת מידע מצדדי ג', להמליץ על תוכנית פירעון, לפעול למימוש הנכסים ולחלוקת הנשייה ועוד. החייבים מצדם נדרשים לפיקוח ממושך ולשיתוף פעולה עם הנאמן, שאם לא כן הם יהיו חשופים לביטול ההליך.
לפיכך, ברור שאין מקום לפתוח את שערי הליך חדלות הפירעון לחייבים שיכולים לשאת בתשלום מלוא חובותיהם בתקופות פירעון סבירות, מאחר שהדבר יוביל להכבדה ולהקצאת משאבים מיותרת, ואף לא יועיל לחייבים עצמם, מאחר שהם ידרשו לשאת גם בהוצאות הנכבדות של הליך חדלות הפירעון בנוסף לתשלום החובות.
מכל האמור לעיל עולה שהפרשנות הראויה למבחן התזרימי הינה היעדר יכולת כלכלית לעמוד בתשלום מלוא החובות בתקופת פירעון סבירה בהתאם להסדרים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל.
במקרה דנן מדובר בחייב בן 38, ללא ילדים, שמתגורר ביחידה ששייכת להוריו ומשתכר סך של 7,000-,10,000 ₪ מדי חודש.
החייב הצהיר על הוצאות חודשיות בסך של 5,200 ₪, אולם מדובר בהוצאות גבוהות ביחס לאדם יחיד, שלא נדרש לשאת בתשלום מדור, ושלא הוכחו ברובן.
לעומת זאת, כלל חובותיו הנם בסך של כ-75,000 ₪ ואין מחלוקת שבנסיבות אלו באפשרותו לשאת בתשלום של לפחות 1/36 מכלל חובותיו מדי חודש ולסיים את תשלום כלל החובות בתוך תקופת פירעון סבירה של עד שלוש שנים, לפי סעיף 7א1 לחוק ההוצאה לפועל.
לפיכך, לא תצמח לו כל תועלת ממתן צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון, מאחר שהוא רק יכביד, ייקר ואולי אף יאריך את תקופת פירעון החוב.
בסופו של דבר נקבע שמדובר בחייב שביכולתו לפרוע את כלל חובותיו בתקופת פירעון סבירה לפי חוק ההוצאה לפועל ולכן הוא איננו "חדל פירעון" לפי המבחן התזרימי ואין מקום לתת לו צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון.
עוד בנושא: חוב נמוך מ-50,000 ש"ח בהליך חדלות פירעון
