כלל ידוע הוא כי באמצעות כל אחת מלשכות ההוצאה לפועל ברחבי ישראל ניתן לאכוף גביית שטרות ופסקי דין.
בסקירה שלפניך נדון בשאלה עד מתי ניתן להגיש פסק דין לביצוע באמצעות ההוצאה לפועל. כלומר, מהי תקופת ההתיישנות שחלה על פסק דין לצורך גבייה, בדומה לשאלה עד מתי ניתן להגיש תביעה, ומתי מתיישנת עילת התביעה עליה היא מתבססת.
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הינו החוק אשר מרכז ומסדיר את עיקר כללי ההתיישנות בארץ. סעיף 21 לחוק ההתיישנות עוסק בהתיישנות פסק דין.
סעיף זה קובע כך:
"פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".
כלומר, כאשר מדובר בפסק דין אזרחי אשר ניתן לביצוע לפי תוכנו, ניתן להגישו לביצוע בהוצל"פ עד חלוף 25 שנה ממועד מתן פסק הדין. ובמידה והזכאי לא עשה אף פעולה שהיא לצורך ביצוע פסק הדין במהלך 25 השנים שחלפו ממועד מתן פסק הדין, פסק הדין מתיישן והחייב יוכל לטעון להתיישנות לגביו, אם כי עליו לעשות זאת בהזדמנות הראשונה שנקרית בפניו.
זאת לאור סעיף 3 לחוק ההתיישנות אשר קובע כי: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".
לעומת זאת, כאשר מדובר בפסק דין אזרחי אשר איננו ניתן לביצוע לפי תוכנו, אזי הוא איננו מתיישן לעולם, כך שניתן להגיש את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל בכל עת, וללא הגבלת זמן.
במסגרת הליך ע"א 288/95 לחאם נ' אל זועבי הבהיר ביהמ"ש העליון כי הטעם לכך שנקבעה תקופת התיישנות לגבי פסק דין הטעון ביצוע הנו ככל הנראה שאי נקיטת פעולה כלשהי יכול שתעיד על כך שאין לתובע ענין עוד בפסק הדין, בין משום שבוצע במלואו או בחלקו, בין משום שעבר זמנו, בין משום שהתובע ויתר על הביצוע ובין מטעמים נוספים.
טעם אפשרי נוסף לדבר הוא שאחרי תקופה ממושכת של עשרים וחמש שנים שבמהלכה לא גילה התובע ענין בביצועו של פסק הדין, אין הצדקה לכך שמוראו של פסק הדין יוסיף לרחף על ראשו של החייב.
כמו כן, אין להטיל על מנגנון השיפוט והאכיפה של המדינה להתעסק בדברים שאבד עליהם הכלח. עוד נקבע כי פעולה לביצוע פסק הדין יוצרת חזקה שלפיה עומד הזוכה על ביצוע פסק הדין, ואילו זוכה שאינו משלים את פעולתו במשך שנים רבות, סותר חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי פסק הדין.
לגבי המונח טעון ביצוע קבע ביהמ"ש העליון בתיק ע"א 288/95 לחאם שלעיל כי הוא מתייחס לפסק דין אשר מחייב את הנתבע לעשות דבר מה אופרטיבי, כגון לשלם חיוב כספי כלשהו או צו לביצוע בעין שניתן לאכפו.
לעומת זאת, פסק דין שאיננו טעון ביצוע הנו פסק דין שאיננו נותן סעד אופרטיבי כלשהו, כי אם סעד הצהרתי אשר מצהיר על דבר מה. כגון פסק דין אשר מצהיר על גילו של אדם, או על אבהותו של פלוני, או על זכויות היורשים וכיו"ב.
יחד עם זאת, בית המשפט העליון גם הבהיר כי פסק דין לאכיפת הסכם מכר אשר מצווה על צד להסכם לממש את התחייבותו החוזית להעביר את הבעלות במקרקעין הנמכרים על שמו של הצד השני, ובתוך כך מצהיר על בעלותו של הצד השני בנכס, איננו מהווה פסק דין הצהרתי, כי אם פסק דין אופרטיבי שהינו טעון ביצוע, ועל כן גם הוא מתיישן כעבור 25 שנה במידה ולא נעשה דבר לשם ביצועו בחלוף השנים הללו.
אמנם, פסק הדין מגלם הצהרה בדבר זכותו של הצד השני לקבל את זכות הבעלות בקרקע, אלא שדבר זה נכון לגבי כל פסק דין אופרטיבי מובהק, המגלם בעצם החיוב אותו הוא מטיל על צד כלפי רעהו, הצהרה כמוסה בדבר החבות עצמה. לפיכך, אין בהצהרה כמוסה הכלולה בכל חיוב, כדי להפוך את פסק הדין לפסק דין הצהרתי.
כמו כן, רישום העברת הבעלות במקרקעין איננו פעולה אוטומטית המתבצעת בלשכת רישום המקרקעין (טאבו) עם מתן פסק הדין, אלא על הזוכה להניע את גלגלי המרשם כשבידו פסק הדין לטובתו ולעמוד בתנאים הנדרשים לצורך ביצוע הרישום, ביניהם גם החובה להוכיח כי שולמו המסים החלים על המקרקעין ועל העברתם.
לפיכך אי ביצוע פעולה אשר נדרשת להעברת הבעלות במשך למעלה מעשרים וחמש שנה ממתן פסק הדין יוביל להתיישנותו.
הגשת בקשה לצורך פתיחת תיק הוצאה לפועל נחשבת בדרך כלל כפעולה הקלאסית המתבקשת לצורך לביצוע פסק הדין, אשר מובילה לעצירת מירוץ ההתיישנות לגבי פסק הדין.
אולם בית המשפט העליון פסק כי אין המדובר בפעולה זו בלבד, כי אם בכל פעולה שנעשתה במטרה להביא לביצוע פסק הדין, אף אם היא נעשתה שלא באמצעות מערכת ההוצל"פ. כך נקבע במסגרת הליך ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ.
באותו תיק נדון פסק דין לפינוי דירה אשר ניתן בשנת 1963. זוכה ניהל עם החייב מו"מ לפינוי הדירה בתמורה לקבלת פיצוי בשנות ה-70 שחלו לאחר מכן, אך המו"מ כשל, וכתוצאה מכך פתח הזוכה תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הפינוי בשנת 1994.
בית המשפט העליון קבע כי המילים "פעולה כל שהיא כדי לבצעו" שבסעיף 21 לחוק ההתיישנות, פורשות עצמן לא רק על פתיחת הליך בהוצאה לפועל, כי אם גם על פעולות אפקטיביות נוספות, שנעשו במטרה להביא לביצוע פסק הדין ולרבות מו"מ שנוהל בין הזוכה לחייב לצורך ביצוע מוסכם של פסק הדין.
לפיכך, במידה והמו"מ כשל ולא צלח, ולאחר מכן החליט הזוכה לנקוט בהליכי הוצל"פ למימוש פסק הדין, אזי יש להתחיל לספור את מירוץ ההתיישנות מחדש ממועד המו"מ ועד לפתיחת הליכי ההוצל"פ.
במסגרת הליך רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עירית נצרת עילית, דן בית המשפט העליון בסוגיית התיישנות הליכי גבייה מנהליים, כגון הליכים לגביית חוב ארנונה, מכח פקודת המסים (גביה) ופקודת העיריות, אשר רשויות המדינה רשאים לנקטם גם ללא פסק דין המכיר בזכותם לחוב לו הם טוענים.
כלומר, המדובר בהסדרים אשר נותנים לרשות את הכח לפעול לגביית חובות כספיים וזאת מבלי שהחוב יאושר קודם לכן בפסק דין של בית משפט.
לפיכך, במקרה כזה נוצר לכאורה מצב בו נבצר מהחייב לטעון לטענת התיישנות כלפי החוב.
בית המשפט העליון היה ער למצב זה, ועל כן הוא קבע כי כאשר הרשות מפעילה הליך גבייה מינהלי לגביית חוב מס, רשאי החייב להתגונן בטענה שחוב המס התיישן, וזאת במידה וחלפו 7 שנים מיום דרישת סכום המס מהחייב.
עוד נקבע כי המדובר בטענת הגנה, כלומר טענת מגן ולא חרב, הגם שהדרך להשמעתה הנה באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.
לסיכום: פסק דין אזרחי אופרטיבי מתיישן תוך 25 שנה. פסק דין אזרחי הצהרתי איננו מתיישן לעולם. חוב מס מתיישן תוך 7 שנים, ועל כן לא ניתן לגבותו באמצעות הליכי גביה מנהליים במידה ונטענת התיישנות כלפי החוב.
שאלות? חייג/י לשיחה אישית עם עורך דין: 072-334-1001
