לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. אם לא הגיש, הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן נוסף, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע.
בתי המשפט המחוזיים נדרשו לבירור הנסיבות שגרמו לנושה שלא להגיש את תביעתו במועד שנקבע. תוצאות הבירור הושפעו משתי גישות עיקריות, מחמירה ומקלה. השופטים שהחזיקו בגישה המחמירה קבעו שיש להקפיד על עמידה בלוח הזמנים הקבוע בחוק הואיל ועל הנושה להיות מודע ומעודכן בהליכי חדלות פירעון, במיוחד אם מדובר בגוף מוסדי שיש לו מחלקה משפטית.
השופטים המקלים מנגד סברו שאין לאמץ את החזקה לפיה כל הנושים יודעים תמיד על קיום ההליכים. לשיטתם, יש מקום לבחון טעמים ונסיבות מיוחדות שמנעו מהם להגיש את התביעה במועד הקבוע בחוק, תוך כדי בחינה מאוזנת של תכלית החוק לעומת זכויות הנושים והחייבים.
את הדילמה בין שתי גישות אלו פתר בית המשפט העליון בפסיקתו התקדימית בתיק 9802/08 , הוועדה המקומית ירושלים נגד מלונות רותם. עירית ירושלים דרשה מהחברה הנתבעת חוב של 10 מיליון שקל בגין היטל השבחה. הדרישה באה לאחר 3 שנים מיום כניסת החברה להליכי פירוק ועוד 8 חודשים לאחר שנודע לעירייה על כך. לאור נסיבות אלו קבע בית המשפט כי אין הצדקה לאשר את הגשת התביעה באיחור, כי העירייה נהגה בחוסר תום לב.
הפסיקה התקדימית של העליון נשענה על שני טיעונים עקרוניים. נושה, שיודע על הליך הפירוק מהחייב או הנאמן ומכל מקור אחר, יתקשה מאד להוכיח כי "לא יכול היה", כלשון בית המשפט, להגיש את תביעת החוב במועד ועל בסיס טיעון זה נדחתה בקשת עיריית ירושלים.
לעומת זאת אם נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון ובמיוחד אם המדובר בנושה ששמו הופיע בדוח של החייב על מצב עסקיו ולא קיבל הודעה מהכונס או הנאמן על הליך זה, יש לבוא לקראתו ולשקול בחיוב העתרות לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.
לסיכום פסק הדין קובע בית המשפט כי יש לבַכּר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב.
